הכחשת קיום בית-המקדש בהר הבית

לאורך ההיסטוריה נהגו עמים שונים בזמנים שונים לשכתב את ההיסטוריה לנוחותם, או לרעת אוייביהם, כאשר חלק מעיוותים אלו הפכו ברבות הימים ל"עובדות" היסטוריות של ממש.

רק לאחר השואה, ומבלי להשוות אותה לכל אירוע אחר, לפניה או אחריה, התחיל העולם להבין את הסכנה הרבה שבשכתוב ההיסטוריה כאשר הכחשת השואה הפכה להיות עבירה פלילית במדינות מסויימות (ביניהן כמובן גרמניה) מתוך הבנה שהכחשה רציפה ורחבה עלולה לקבע תמונת מצב כוזבת לעתיד לבוא.

להבדיל אלף הבדלות הרי שממשלות טורקיה לדורותיהן לא מאפשרות דיון אמיתי, ואף מאיימות בסנקציות פוליטיות ואחרות, כנגד אדם או מדינה שיכירו או אפילו ידונו ברצח העם הארמני.

הכלי של שכתוב ההיסטוריה הוא כלי חזק ביותר ולעיתים די בזמן קצר (דור או שניים) כדי ליצור יש מאין מצד אחד ו"אין מיש" מאידך.

באסטרטגיה זו בדיוק נוהגים מנהיגי ערביי ארץ ישראל מאז המחצית השנייה של המאה ה-20 במטרה לנתק את הקשר בין היהודים לירושלים בכלל ולהר הבית בפרט.

 על מנת להבין את השיטה והתופעה צריך להתחיל בעובדות:

1. מוסכם על כל כי במקום שקרוי "הר הבית" עומדים כיום מבנים המקודשים למוסלמים (כיפת הסלע, מסגד עומר ואחרים) וזאת ממחצית המאה ה-7.
2. עד אמצע המאה ה-20 גם לא היה עורר שבאתר זה עמדו בתי המקדש הראשון (מקדש שלמה) והשני (מקדש שבי בבל, המקדש ההלניסטי ומקדש הורדוס).

אם כך – מדובר באתר שמקודש לשתי הדתות ואף לנצרות.

לאסלאם המקורי והסובלני מעולם לא היתה בעיה עם כך – ולראייה ראו את סיפור מסגד-כנסיית העלייה שבשליטה מוסלמית אבל משרת גם את המוסלמים וגם את הנוצרים מתוך כבוד הדדי.

בעשורים האחרונים הולכת וגוברת נטיית מנהיגי ערביי ישראל והפלסטינאים להכחיש את קיומו של בית-המקדש על הר הבית – אם בהכחשה כללית ואם במציאת, או המצאת, אתרים חלופיים לו.

שכתוב היסטוריה זה נעשה שלבים שלבים.

בתחילה הופסק השימוש בשמו הערבי המקורי של הר הבית על ידי המוסלמים.

כפי שהובא במאמר קודם הרי שלאורך השנים שימרו הערבים תושבי הארץ את שמות האתרים המקוריים לאורך מאות השנים. מדובר בתופעה ייחודית ומרתקת אשר מאפשרת כיום "הצצה לאחור" ומציאת מיקום האתרים המאוזכרים בתנ"ך ובמשנה.
לדוגמא: שמו הערבי של הר הבית (כמכלול הר הבית ולא כיפת הסלע או מסגד עומר המצויים בו) אינו אלא "בית אל מקדס" (Beit El Makdas).