העברית ככלי תאולוגי, מוסרי ופוליטי בקרב הנוצרים
לאורך הדורות אנשי דת ומשכילים נוצרים ידעו עברית, קראו עברית והכירו את "ארון הספרים היהודי" בשפת המקור שלו היטב ואף הסתמכו עליו אם בפולמוסים הדתיים ואם במחקריהם ואולם ידע זה היה ידע של "יודעי ח"ן" בלבד וניתן להמשילו למספר יודעי כתב החרטומים כיום.
הנוצרים בימי הביניים קיבלו את היות העברית "השפה הראשונית" או "העילאית" והסתמכו על המקורות (היהודיים) אשר ראו בעברית את השפה האלוהית בה נברא העולם וכשפה האוניברסלית של לפני מגדל בבל וכזו שבה פנה האל אל כל נציגיו – מהאדם הראשון, דרך אברהם ועד הנביאים.
החל מהמאה ה-16 נוצר עניין מחודש, ורחב, בשפה העברית, בתחילה במישור התיאולוגי ואולם לאחר מכן גם כחלק בלתי נפרד מההגות המדינית והמוסרית.
מרטין לותר והעברית:
במחצית הראשונה של המאה ה-16 הכומר מרטין לותר ייסד את התנועה הרפורמיסטית הנוצרית (הפרוטסטנטית) ויצא בגלוי כנגד האפיפיורות הקתולית.
לא זה המקום לסקור את עיקרי האמונה הפרוטסטנטית אבל יש לציין זו נוצרה מתוך תנועה רחבה יותר של הרנסנס שסיים את ימי הביניים באירופה. כחלק מתפיסות הרנסנס (שמשמעה הוא "תחייה" או "לידה מחדש") הרי שהמשכילים האירופאים ביקשו לחזור לידע הקדמוני כאשר הם מכוונים בעיקר לתקופת רומא ועוד, וביתר שאת, ליוון העתיקה.
כך גם מרטין לותר קרא לחזרה לקריאת ספרי הקודש (הברית הישנה) בשפת המקור – היא השפה העברית ואף קידם את לימוד העברית באוניברסיטת ויטנברג וזאת על אף שמרטין לותר בעצמו לא למד עברית מעולם.
חזרה זו לעברית היתה, מבחינתו של לותר, חזרה פונקציונלית ולא התקרבות אל היהדות עצמה ואף יחסו אל היהודים והיהדות השתנה לאורך השני מסובלנות (תוך תקווה כי יקבלו על עצמם את הנצרות) עד שנת 1537 לשנאה יוקדת ואף קריאה לפגיעה ביהודים משנה זו ועד מותו.
יש לציין כי המשכילים הנוצרים ראו בעברית משום שפת הקודש (על פי המקורות)
תלמידיו של לותר המשיכו בשתי דרכיו אלו: האהבה לעברית מחד והשנאה ליהודים מאידך. למעשה עד לסוף המאה המ-19 ואף לאחריה כתביו של לותר כנגד היהודים היוו כר פורה ואסמכתא לאנטישמיות ופגיעה ביהודים (כך לא בכך עניינו של מאמר זה).
כותבים אחרים בני זמנו של לותר:
אך לא רק לותר ראה בעברית משום שפה עילאית שיש להתעמק בה.
גיום פוסטֶל (Guillaume Postel) שחי ופעל במאה ה-16 הביא בספרו משנת 1538 כי הלשון העברית הינה נצר לצאצאי נוח ואף הביע את הרצון להפיץ (או ליתר דיוק, לגישתו, להפיץ מחדש) את העברית כשפה אוניברסאלית במטרה להוביל אמונה של אחווה אוניברסלית.
כך גם קונרד גסנר (Conrad Gesner) שהגיע במחקרו למסקנה שבכל אחת מ-55 השפות שבחן נמצאו מילים שמקורן בעברית. וכך גם גאיכארד אינשטיין (GUICHARD EINSTEIN) שקבע בספרו " harmonic etymologyque des langues" שמקור כל השפות הוא העברית.
"עובדה" זו (של מקור העברית לכל השפות והיותה שפה אלוהית וראשונה במעלה הופיעה אפילו באנציקלופדיה בריטניקה החל מראשית הופעתה בשנת 1771 ועד למהדורה התשיעית בשנת 1885.
מחקר מקיף בנושא תפיסת עליונות השפה העברית בתקופת הרנסנס ולאחריה ניתן למצוא בספרו של אומברטו אקו (Umberto Eco) " The Search for the Perfect Language" שיצא בשנת 1993 ותורגם לאנגלית ב-1995 אשר בהחלט מומלץ לקריאה להעמקה בנושא זה.
אייזיק ניוטון – רק לא חוקי הכבידה:
את תרומתו הגדולה של אייזיק ניוטון (1643-1727) כולנו מכירים החל מהמיתוס על התפוח וגילוי חוקי הכבידה ועד ספרו המונומנטלי ' עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע ' (Philosophiæ Naturalis Principia Mathematica 1687).
מעבר להיותו פיסיקאי דגול אייזיק ניוטון התעניין גם באלכימיה (שנחשבה בזמנו עדיין למדע) ובמיסטיקה-תאולוגית הבראיסטית.
כאשר בוחנים את כתביו הידועים של ניוטון מגלים כי ניוטון הקדיש לעיסוקו במיסטיקה זמן רב ולמעשה שרדו יותר כתבים (באופן כמותי לפי מספר המילים שכתב על כל נושא) בתחום המיסטי-הבראיסטי מאשר בתחומים המדעיים בהם עסק.
ניוטון למד וידע עברית והיה בקי בכתבים העבריים החל מהתנ"ך ועד לספרי הקבלה. כחלק מתפיסתו הדתית והמיסטית ניוטון האמין שניתן למצוא בארכיטקטורה של מבנים קדומים סודות הקשורים בבריאה ובמהות היקום.
במשך שנים רבות עבד ניוטון על כתב יד הידוע כ' רשימות על המקדש היהודי ' ( Notes on the Jewish Temple ) בה חקר וסקר את מקדש שלמה על פי המקורות העבריים (כאשר את התיאור מספר מלאכים א' תרדם מעברית בעצמו ועשה שימוש נרחב בתאורי המשנה, התלמוד, ספר הזוהר ועוד.
בכתב היד עשה שימוש ניוטון באנגלית, לטינית ועברית.
כמו כל עבודתו ה"לא מדעית" של ניוטון גם כתב זה לא ראה אור בחייו (כאשר זמן חיבורו משוער להיות בין 1675-1685) והוא מצוי כיום, כמו הרבה מכתבי המיסתיים-תאולוגיים של ניוטון, בספריה הלאומית של ישראל.
ה"רומן" של ארה"ב עם העברית:
עניין, שלא ברור אם הוא אגדה אורבנית או אמת (או קצת משניהם) עוסק בקשר שבין המייפלאואר (Mayflower )והעברית.
המייפלאואר הייתה ספינת מהגרים אנגלית אשר הובילה כ-150 מהגרים, בשנת 1620, מאנגליה למה שיהיה בעתיד אמריקה לשם הקמת מושבה חדשה. נוסעי המייפלאואר, שהיו חדורי אמונה דתית, ראו בעצמם ובמסעם משום "יציאת מצרים שניה". לאחר שהגיעו לאמריקה, אך בשל תנאי השטח לאזור צפוני ושונה מזה שיעדו במקור, חתמו 41 מהגברים, על אמנה ליצירת מערכת ממשל-עצמי אשר לימים היוותה את ההשראה לחוקות המושבות, מדינות ארה"ב ואף לחוקת ארה"ב עצמה.
בתרבות האמריקאית נתפסים נוסעי המייפלאואר כ"אבות המהגרים" למה שיהיה בעתיד ארה"ב כמי שנמלטו מרדיפה דתית ואישית והיוו את הבסיס הרעיוני לעקרונות היסוד האמריקאים.
האגדה מספרת שכאשר היגרו אנשי המייפלאואר לאמריקה נערך דיון באיזו שפה עליהם לייסד את מושבתם ולנהל את חייהם. מתוך התחושות הדתיות העמוקות שניהלו את מסעם וחייהם עלתה גם העברית להצבעה ונטען שהפסידה בקול אחד בלבד לאנגלית.
המרקיז של צ'סטלו (François Jean de Beauvoir - Marquis de Chastellux) שהיה קצין צרפתי שלקח חלק במלחמת העצמאות האמריקאית והיה איש הקשר לגו'רג' וושיגטון טען כי בשנת 1780 לערך העלו מספר חברי קונגרס אמריקאים הצעה להחליף את השפה האנגלית בשפה העברית, הן בהיותה עילאית יותר לטענתם והן מסלידתם מכל דבר בעל "ניחוח בריטי".
יש לזכור כי מסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 רבות מהאוניברסיטאות המובילות בארה"ב, כדוגמת: קולומביה, בראון, הרווארד, ג'ון הופקינס, פרינסטון ייל ועוד לימדו את השפה העברית כאחת מהשפות הקלאסיות (יחד עם לטינית ויוונית). עד היום סמל אוניברסיטת ייל מכיל את המילים "אורים ותומים" בעברית, חותם אוניברסיטת קולומביה (נוסדה ב-1754) כולל בראשו את השם המפורש ואת שם המלאך "אוריאל" בעברית וחותם אוניברסיטת דארטמות' (נוסדה ב-1769 ) את המילים "אל שדי" בראשו.
אם מסתכלים בחוקה האמריקאית וביסודות המבנה הפוליטי של ארה"ב ניתן לזהות באלו עד היום את הרעיונות ההבראיסטים המקוריים כדוגמת: שלטון השבטים המבוזר על יסוד פדרציית המדינות, אי-תלותה של עיר הבירה (וושינגטון) על יסוד מודל ירושלים ה"בין-שבטית", חוק אחד לתושב ולגר (למרות שלקח עוד למעלה מ-100 שנה לבטל את העבדות, ליתן זכויות שוות לילידים האמריקאים ועוד).
התנ"ך והעברית כבסיס להגות מדינית חדשה:
אך התנ"ך והמקורות העבריים לא זכו לעדנה דתית בלבד אלא שהמלומדים הנוצרים, ובעיקר הפרוטסטנטים, הבינו כי לא ניתן להתעמק בתנ"ך מבלי להתעמק גם בספרות היהודית הרחבה, בשפת המקור, החל מהמשנה, התלמוד, הרמב"ם, המפרשים השונות ואפילו ספרי הקבלה.
במאות ה-16 וה-17 תורגמו, באופן שיטתי ומעמיק, הספרים היהודיים מעברית לשלל השפות האירופאיות ובראשן: לטינית, אנגלית, צרפתית וגרמנית. תרגומים אלו הנגישו את התפיסה היהודית לפרשנות התנ"ך לקוראים רבים יותר אשר החלו למצוא בתנ"ך לא רק פרשנות דתית ומקור היסטורי אלא גם כתבנית רעיונות לתפיסות פוליטיות, שלטוניות ומוסריות פרקטיות ורצויות.
תנועה זו, אשר מכונה הבראיזם (Hebraism) ראתה בתנ"ך (הברית הישנה) תבנית לכינון שיטת משטר אידאלית בתבנית אשר נקבעה על ידי האל. תפיסה זו המכונה "הרפובליקה היהודית" (Respublica Hebraeorum) היוותה למעשה תפיסה חדשה של מקור סמכות השלטון וזאת על יסוד המעבר משלטון רפובליקני-פדרטיבי בתקופת השופטים למלוכה הראשונה (שאול עד שלמה).
יסוד הנרטיב ההבראיסטי הינו כי לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושע התקיימה בארץ ישראל רפובליקה עברית אשר מוסרית ושלטונית הינה קרובה לשלמות (בין השאר בהינתן כי הוראותיה הינן חוק האל) אשר הכירה הן בעליונות שלטון החוק בכל היבטי החיים והן בעיקרון העל של שוויון בפני החוק (" ... תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם לגר הגר אתכם ... " במדבר טו, טז). יחסית לאירופה של המאה ה-16-17, כ-100 ויותר שנים לפני המהפכה האמריקאית (1765-1783) והצרפתית (1789-1799) מדובר ברעיונות מהפכניים של ממש שסותרים את הסדר החברתי המוכר כי השליט (המלך, הריבון) שולט מכוח כוחו וסמכותו האלוהית (הכנסייה) אשר שולטת מכוח סמכותה הדתית וכוחו של המלך.
בתקופת הרנסנס החלו לצמוח גם תפיסות פוליטיות והגות מדינית אשר מהוות את הבסיס לשיטות השלטון שהתפתחות לדמוקרטיה המודרנית.
על פי רוב יוחסו תפיסות אלו להתבססות על מקורות רומיים ויווניים תוך אזכור מקורות נוצריים קדומים (ודרכם מעט יהדות). אולם בשנים האחרונות הוכיח המחקר כי הוגי עידן הנאורות התבססו על מורשת ישראל באופן שאינו נופל מהמקורות והמורשת היוונית-רומית והנוצרים.
בהבראיזם זה, שנפוץ במהלך המאות ה-16-18, היוו המקורות היהודיים בסיס להפריה והתפתחות החשיבה החדשה בתחומי החברה והמדינה בשלב המעצב של עליית ההגות המדינית המודרנית. הפניה למקורות העבריים ניתן למצוא, בין היתר, אצל מקיאוולי (Machiavelli 1469-1527), בודין (Bodin 1529-1596), הוגו גרוטיוס (Hugo Grotius 1583-1645), ג'ון סלדן (John Selden 1584-1654), תומס הובס (Thomas Hobbes 1588-1679), ג'ון לוק (John Locke 1632-1704), ג'אמבטיסטה ויקו (Giambattista Vico 1668-1744) ועוד.
לעניין הובס ראוי לציין כי בספרו המונומנטלי והיסודי ' לווייתן' (ובשמו המלא ' לווייתן, או החומר, הצורה והכוח של קהילייה כנסייתית ואזרחית ' 1651) התבסס הובס, בשניים מתוך ארבעת ספריו, על מודל המדינה העברית הקדומה.
ג'ון סלדן היה מגדולי ההבראיסטים ודמות נערצת בקרב ההוגים המשפטיים והפוליטיים של תקופתו. בספרו ' משפט הטבע והאומות על פי העברים ' (The Law of Nature and Nations According to the Hebrews 1640) קבע סלדן את דיני העברים (כפי שהם מופיעים בתנ"ך ומפורשים מהמשנה ועד הרמב"ם) כליבה ההיסטורית של המשפט הטבעי.
דוגמא מעניינת הינה הדיון המשפטי שהתפתח בין הולנד ואנגליה בתחילת המאה ה-15 בדבר זכויות וגבולות בים הפתוח (בניגוד לשטחים הצמודים לחופי המדינות). בוויכוח זה עמד מצד הולנד גרוטיוס אשר טען בספרו ' הים החופשי ' (Mare Liberum 1633), בהתבסס, בין השאר, על התנ"ך (הברית הישנה) כי אין זכות בעלות או גבולות בים הפתוח. מולו פרסם סלדן את חיבורו ' הים הסגור ' (Mare Clausum 1635) שם טען, בהתבסס, גם הוא על התנ"ך והתלמוד, כי גבולות הינם פיקציה משפטית הכרחית שמקורותיהם עוד בתקופת השבטים ושמשיטה לקביעת הגבולות העבריים הקדומים ניתן להסיק את ההכרח גם בגבולות הימיים. בסופו של דבר עמדתו של גרוטיוס היא שמנחה את הדין החל בים הפתוח ותפיסה זו אף הורחבה כך שאף מדינה לא יכולה לטעון לבעלות בחלל או בכוכב.
ואולם, וכפי שטוענים חוקרים בשנים האחרונות, הרי שמקורותיה העבריים של ההגות המדינית והמשפטית טושטשו ואף הוסתרו, אם ממניעים אנטישמיים ואם לאור עליית הליברליזם.
במאמרה החשוב ' שורשים יהודיים של הרפובליקה המודרנית ' פותחת פרופ' פניה עוז-זלצברגר במובאה מתוך ספרו של ג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill 1806-1873), ' על החירות ' (On Liberty 1859) כי: " ... תם ונשלם עידן ה"מוסר הנוצרי" ... " וכי המסורת היודאו-נוצרית אינה בסיס עוד לתורות חירות מודרניות בטוענו כי בברית החדשה אין כלל שיטת מוסר שלמה ואילו זו הקיימת בברית הישנה הינה " ... במובנים רבים ברברית, ומיועדת רק לעם ברברי ...".
גם ממשיכי דרכו של מיל, כג'ון רולס (John Rawls 1921-2002) ראו בכל עירוב של תיאולוגיה ופוליטיקה או מוסר מסוכן ואסור.
בכך, ועם עליית הליברליזם כשיטת ההגות המערבית המרכזית, הסתיימו כ-300 שנות הגות הבראיזם מוסרי והמדיני ואף עצם המקורות וההסתמכות טושטשו ונעלמו עד למחקרים שהחלות לצאת בשני העשורים האחרונים אשר מאירים מחדש את מקורות ההגות של הוגי הרנסנס.
לסיכום:
החל מהמאה ה-16, תקופת הרנסנס, ועד המאה ה-18 זכתה העברית לעדנה ועניין מצד משכילים נוצרים באירופה.
תפיסתה הדתית של העברית כ"שפת האל" וכ"שפה הראשונית" היתה כעובדה מדעית ללא עוררין והרצון להתעמק בכתבי הקודש בצורת המקור שלהם הלך והתפתח.
לשימוש בעברית היה היבט פרקטי (של חקר כתבי הקודש והפרשנות העברית להם) אך גם מימד מיסטי של עצם השימוש בשפה הקדומה.
מעבר למחקר הדתי היווה העיסוק בארון הספרים היהודי (של אותה תקופה) כר פורה למחקר ופיתוח של הגות מדינית אידאית חדשה שאת השפעתה ניתן למצוא עד ימינו.
למרבה הצער, וכשילוב בין דחיית הליברליזם את היסודות הדתיים של ההגות המדינית, המשפטית והמוסרית מחד והאנטישמיות מאידך, טושטשו מקורות אלו ונדחקו הצידה עד למחקרים שהחלו בעשורים האחרונים.
