"תחיית השפה העברית" – מ"המאסף" ועד אליעזר בן יהודה

השפה העברית מעולם לא "מתה". אומנם, מאז המאה השנייה לספירה לערך לא שימשה השפה העברית כשפת אם או "שפת הדיבור הרווח" אולם השפה העברית המשיכה לשמש במשך כל הדורות הן בשפת הקודש (תפילה, קריאה בתורה, לימודי דת וכד'), הן במסגרת השו"ת (ספרות רבנית שריכזה 'שאלות ותשובות') שהתפתח לאורך השנים ובעיקר כ"לינגואה פרנקה" בין יהודים ממדינות שונות.

אומנם לתהליך "תחיית השפה העברית" בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 אין אח ורע בהיסטוריה הידועה שבה שפה חזרה להיות שפת אם ושפה מדוברת כללית, לאחר שחדלה להיות כזו, לא בהיקף התופעה ולא בזמן הקצר בה נקלטה.

עם זאת חשוב לציין כי התהליך למעבר לאומי לשימוש בשפה העברית לא החל במאה ה-19 ולא החל באליעזר בן יהודה.

אליעזר בן יהודה והקמת ועד הלשון העברית:

לאליעזר בן יהודה הוצמד התואר "מחייה השפה העברית" ואולם, ולמרות חשיבותו ופועלו הנרחבים בתחום זה, נראה כי תואר זה מוגזם מעט.

בתחום פעילותו בשפה העברית צריך להכיר 4 עוגני זמן בחייו של אליעזר בן יהודה:

• אפריל 1879 – פרסום מאמרו של אליעזר פרלמן (עליו חתם לראשונה בשם העט "בן יהודה") "שאלה נכבדה" (או "שאלה לוהטה") בו טען שתקומת עם ישראל תלויה הן בחזרתו לארץ ישראל והן בהחזרת השפה העברית כשפה משותפת ושגורה (שאין לאום ללא שפה וארץ).
• 31 ביולי 1882 – לידת בנו של אליעזר בן יהודה, בן-ציון (שלימים שינה את שמו לאיתמר בן אב"י) וגידולו על יסוד העברית כשפת אם.
• 1884 – ייסוד העיתונים "הצבי" ו"מבשרת ציון" על-ידי אליעזר בן יהודה.
• 1889-1890 – ייסוד חברת "שפה ברורה" ועל ידה את "ועד הספרות" (שלימים ועד הלשון העברית ראה בו את ראשיתו).

למעשה בתקופה קצרה ורבת מעש של כ-11 שנה עבר אליעזר בן יהודה מהרעיון, לתחילת יישומו, ביצוע בפועל (חינוך בנו על ברכי העברית) ועד המאמץ הלאומי.

מבלי להמעיט כהוא זה על חשיבות המהלכים שהוביל בן-יהודה (עם אחרים) הרי שאליעזר בן יהודה היה המשך לתהליך שהתחיל כ-120 שנים לפני כן בתנועת ההשכלה היהודית באירופה.

שניים מעוגני זמן אלו היו המשך של תהליכים קודמים עליהם נשען אליעזר בן יהודה ואותם פיתוח (אבולוציה) ושניים בהחלט היו מהפכניים (רבולוציה).

אומנם מאמרו של אליעזר בן יהודה "שאלה נכבדה" מוגדר כאבן דרך בתחיית השפה העברית הרי שלא היה כזה עם יציאתו והיה המשך, כפי שיפורט להלן, לתהליכים שקדמו לזמנו של בן יהודה בלמעלה מ-100 שנים.

גם ייסוד העיתונים "הצבי" ו"מבשרת ציון" היה, למעשה, המשך של ייסוד כתבי עת ועיתונים עבריים כחלק מתהליך תנועת ההשכלה.

עם זאת אין ספק שחינוך בנו וניהול ביתו על ברכי העברית בלבד היה צעד ראשוני ומהפכני (רבולוציה) של ממש ופריצת הדרך לרבים שהגיעו אחריו.

כך גם ייסוד "שפה ברורה" ומתוכה את "ועד הספרות" (שנועד לאיסוף מילים עבריות ופרסומן) אולם צריך לזכור כי אלו הפסיקו את פעילותם לאחר כשנה.

היתה זו אגודת המורים בארץ ישראל אשר קידמה, בתחילת המאה ה-20, את הלימוד עברית כשפת הוראה ודיבור בבתי הספר אשר דחפה להקמת ועד הלשון העברית בשנת 1904 על מנת להסדיר תרגום מילים וקביעת מדיניות דקדוק. בשנות מלחמת העולם הראשונה לא פעל ועד הלשון העברית והוא חידש את פעילותו רק בשנת 1920. אליעזר בן יהודה שימש כנשיאו עד לפטירתו בשנת 1922.

הרקע להחזרת השימוש בשפה העברית כשפת דיבור ו"חול" על ידי אנשי ההשכלה היהודים החל מהמחצית השניה של המאה ה-18:

אנשי תנועת ההשכלה היהודית ביקשו להתנתק מהתרבות הרבנית וראו ביידיש משום חלק מה"גטו" היהודי המסתגר. גם בארמית ובלשון חז"ל ראו אנשי תנועת ההשכלה חלק מהפן הדתי המסתגר של הקהילה היהודית ובחרו בעברית המקראית כמודל בו בחרו להשתמש.

התקופה הראשונה לא התאפיינה בחידושי לשון (ואף להיפך, תחילתה דגלה בפוריזם [טהרנות] של העברית המקראית) אולם השימוש במילים וביטויים מקראיים (גם שלא בהקשרם או תרגומם המקורי) ומליצות רבות הפכו לסימן ההיכר של מגמה זו.

בתקופה זו יוסדו כמה כתבי עת בעברית שמטרתם היתה יצירה ספרותית (וחילונית) בעברית.

ראשון, ככל הנראה, היה כתב העת "קהלת מוסר" של משה מנדלסון ב-1755 אשר יצא בשני גיליונות, ככל הנראה, בלבד של כ-8 עמודים כל אחד.

כתב עת זה השפיעה רבות על המשכילים היהודים, ובשנת 1782 הוקמה בקניגסברג "חברת דורשי לשון עבר" אשר ביקשה להפיץ את ההשכלה בעולם היהודי בעברית. ב-1783 הוציאה חברת דורשי לשון עבר חוברת בשם "נחל הבשור" אשר הודיעה על ייסוד כתב העת העתידי והחלה להחתים מנויים בקרב המשכילים היהודים באירופה ואכן בתוך שנה חתמו כ-200 מנויים על כתב העת העתידי.

ב-1784 החל לצאת כתב העת "המאסף" בעריכת יצחק אייכל וב-3 השנים הראשונות יצא אחת לחודש.

"המאסף" היה בהחלט פורץ דרך בדרכו ותוכנו וכלל שילוב של ביוגרפיות של חכמי ישראל, ביקורת על ספרי הלכה חדשים וביאורים למקרא מחד ומאידך שירים (חילוניים) בעברית, תרגומים של יצירות גרמניות ומאמרים אודות האקטואליה התקופתית.

1786 הוצאת "המאסף" נפסקה לכשנתיים (בשל בעיות לוגיסטיקה ותקציב) ואייכל עבר לברלין שהייתה מרכז ההשכלה היהודית באותה התקופה. "חברת דורשי לשון עבר" התמזגה עם "חברת שוחרי הטוב והתושיה" המקומית והוצאת "המאסף" חודשה לכשנתיים תחת בית הדפוס שהיה מזוהה עם תנועת ההשכלה היהודית "חינוך נערים".

בשנים 1788-1790 מונו יאל ברי"ל ואהרן האלה-וולפסון כעורכי "המאסף" והפרסומים בכתב העת החלו לבטא דעות ביקורתיות יותר כלפי העולם הרבני. בתקופה זו הוכפל היקף הפרסומים בכתב העת שהחל להחזיק גיליונות שנתיים של כ-400 עמודים ויותר.

ב-1790 החלו קשיים בהוצאת כתב העת וב-1791 פסקה הוצאתו לכ-3 שנים. ב-1794-1797 חזר "המאסף" לצאת לאור ואולם החל לנקוט בעמדה קיצונית ופרובוקטיבית כלפי היהדות הרבנים. גישתו הקיצונית של "המאסף" בשנים אלו הרחיקה ממנו את השמרנים שבין המשכילים היהודיים וחלקם אף הפסיק לפרסם את יצירותיהם בו. משבר זה הביא לסגירת כתב העת בשנת 1797.

ב-1809 ניסה שלום הכהן (בעידוד של אייכל כמה שנים לפני כן) להחיות את כתב העת וזה אכן יצא כ-3 שנים, עד לשנת 1811, עת נדם שוב.

בשנת 1829 יצא גיליון בודד של "המאסף" ולאחר מכן נדם לחלוטין.

למרות זאת אנשי תנועת ההשכלה היהודית ראו את החשיבות שבכתב העת ומעת לעת היו מודפסים בשנית גיליונות או מאמרים מהעבר.