השפה העברית מראשיתה ועד המאה ה-18

השפה העברית עלתה על במת העולם, ככל הנראה, באלף השני לפנה"ס כדיאלקט שאפיין את תושבי ארץ ישראל. העברית מאופיינת כדיאלקט שכן כמה משפות האזור, וביניהן הפיניקית, הינן שפות אחיות לה וקיימים יחסי גומלין, במילים, דקדוק וכתיבה, בין שפות האזור.

ככל הנראה מדובר בשפה המדוברת כיום העתיקה ביותר בעולם וייחודה שעל אף גלגוליה השונים לאורך כ-4,000 שנה הרי שעדיין ניתן להבינה "מקצה אל קצה" (קרי: דובר בן ימינו יוכל להבין בקלות את הכתוב בשפה המקראית הקדומה).

למרות הרצף השפתי הרי שיש להבחין בין העברית הקדומה, המכונה העברית המקראית (בה נכתבו רוב ספרי התנ"ך) והמכונה גם "לשון הקודש", והעברית המאוחרת לה, לשון חז"ל (בה נכתבה המשנה).

בסוף המאה השנייה לספירה חדלה העברית לשמש כשפת הדיבור עבור מרביתו של העם היהודי ונשארה בשפת הקודש בלבד. כך ולמשל התלמוד (הירושלמי והבבלי) נכתבו בארמית.

אומנם במקומות אחדים המשיכה העברית לשמש, ככל הנראה, כשפת הדיבור של היהודים עד המאה השמינית לערך ובעיקר בטבריה על ידי בעלי המסורה אשר גם קבעו את הניקוד (כללי ההגייה) אשר יסודו משמש אותנו עד היום.

לאחר המאה השנייה לספירה, ובוודאי שלאחר המאה ה-8, חדלה העברית לשמש כשפת דיבור מעשית ונשארה כשפת קודש בלבד.

העברית של תקופה זו, המסתיימת במאה ה-18, מכונה פעמים רבות " תקופת הביניים של העברית" ואולם, ובניגוד לתפיסה המקובלת, הרי שהעברית לא שקטה על שמריה בתקופה זו והמשיכה להתפתח, רעיונית ושפתית.

אומנם מרבית השימוש בעברית נעשה לצרכי דת ואולם גם בתקופה זו לא ניתן להתעלם מהתפתחותה של השפה ובתקופה זו יעסוק מאמר זה.

 

תקופת הביניים של העברית - העברית חיה ומתחדשת

בניגוד לתפיסה השגויה, העולה גם משם התקופה אשר מעלה קונוטציות ל"חשכת ימי הביניים" של אירופה, הרי שהעברית לא קפאה על שמריה בין המאות ה-2 וה-18 לספירה – ולהפך.

יצירות רבות ומשמעותיות נכתבות בעברית בתקופה זו – בתחומי הדת, הפילוסופיה והפיוט. העברית משמשת גם את חיי היום-יום והעסקית ומתחדשת בתחומי המדע והעסקים.

למעשה העברית "מתה" רק כשפת אם ודיבור ראשית אך חיה ומתחדשת בכל מובניה האחרים.

 

רש"י  - ממחדשי המילים והשפה הפורים

רבי שלמה יצחקי (הידוע גם כרבי שלמה בן רבי יצחק ירחי הצרפתי) שחי במאה ה-11 לספירה (1040-1105) היה לא רק מגדולי מפרשי התנ"ך והתלמוד אלא גם ממחדשי המילים והשפה הפורים – הן לתקופתו ולמעשה עד ימינו.

לאורך שנים לא ייחסו לחידושי המילים של רש"י "חידוש" ואלו, ששולבו בטבעיות בכתביו, נתפסו כחלק טבעי של העברית הקיימת.

למעשה, ובמחקרים שנעשו בעשורים האחרונים, התגלה שרש"י חידש כ-1,300 מילים, חלקן חידוש מלא ("יש מאין") וחלקן תוך מתן פירוש נוסף למילים קיימות. בין מילים אלו ניתן למצוא את: יהדות, בדחן, תחבושת, מאסר, התרסה, הבלגה, רפרוף, שקידה, שאיפה, תמיכה, פרידה ועוד.

יצחק אבינרי, בלשן, חוקר וממחדשי הלשון העברית במאה ה-20, היה מהראשונים לחקור את תרומתו של רש"י לשפה עברית וזיהה כ-1,300 חידושי לשון של רש"י אותם פרסם בספרו "היכל רש"י" שיצא לראשונה (ב-5 כרכים) בשנת 1956.

לשם ההשוואה: אליעזר בן יהודה חידש כ-220 מילים (שנקלטו בשפה העברית ועוד רבות שלא נקלטו) וחיים נחמן ביאליק חידש כ-300 מילים שנקלטו.

 

אך לא רק רש"י בין מחדשי השפה העברית, היקפה ועומקה

כאשר פרסם ועד הלשון העברית את רשימת מונחי החשבון בשנת 1912 נכללו בזו מילים רבות שמקורן בתקופת הביניים, וביניהן: חשבון, אפס, חיבור, חיסור, כפר, חילוק, מכפלה, ממוצע, פסיק, שברים פשוטים, שארית, סך הכל, מרכז, קוטר ועוד.

החל בעבודתו של רבי סעדיה גאון (882-921) אשר היה ראשון המדקדקים ומחבר המילון העברי הראשון.

דרך שירת ימי הביניים של יהדות ספרד (יהודה הלוי, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, אברהם אבן עזרא, יהודה אלחריזי ועוד) שיצירותיהם נחשבות עד היום לבין המפוארות ביצירה העברית.

יצירותיו הפילוסופיות והדתיות של הרמב"ם (1138-1204) בעברית ובראשן משנה תורה.

כתביו המדעיים של אברהם בר חייא (סוף המאה ה-11 עד אמצע המאה ה-12) שהיה הראשון לכתוב ספרי מדע ופילוסופיה בעברית (עצמאיים ותרגום יצירות מערבית), הניח את היסודות לכתיבה מדעית בעברית וחידש מילים רבות לצורך כתיבתו.

מפעל תרגום החיבורים מערבית לעברית על ידי משפחת אבן תיבון אשר חידשו אוצר מילים רחב בתחומי המדע, המתמטיקה והפילוסופיה לצורך תרגומיהם.

ספר המסעות של בנימין מטולדה בן המאה ה-12 שפורסם בשפה העברית.

למעשה, בתקופת הביניים של העברית נוספו לשפה בין 2,000 ל-3,000 מילים חדשות לכל הפחות בכל תחומי השפה לרבות המדע והפילוסופיה.

 

לסיכום:

קשה עד מאוד להגדיר את השפה העברית כשפה "מתה" החל מסיום השימוש בה בשפת אם ושפת חול בסוף המאה השנייה לספירה ועד לתחייתה החל ממחצית המאה ה-18 בתנועת ההשכלה ועד לשיא תחייתה במאה ה-20.

שפות מתות אחרות (הלטינית לדוגמא) קפאו של שמריהן ונשארו, לשונית ותחבירית, כפי שהיו וזאת על אף המשך השימוש הפורה בהן או אימוץ, לכל היותר, של סממנים ומילים משפות זרות מבלי לנסות לחדש ולהתעדכן.

השפה העברית המשיכה להיות שפה חיה, מתחדשת ויוצרת שנוצרו בה יצירות דתיות אך גם ספרי הגות, תרבות ופיוט.

השפה העברית הקדומה, כפי שהיא מתועדת בתנ"ך, הקיפה כ-8,000 ערכים (מילים) שונים (כ-7000 מילים עבריות על הטיותיהן וכ-1,000 מילים בארמית ושמות פרטיים של אנשים ומקומות), קרי: העברית של תקופת הביניים, אשר נשענה על העברית הקדומה ולשון חז"ל, תרמה למעלה משליש מכמות המילים הראשונית לשפה העברית.

גם כאשר משווים נתון זה למילון אבן שושן שיצא במהדורתו בשנת 1947 והכיל כ-25,000 ערכים ולמילון אליעזר בן-יהודה (שהוצאתו הסתיימה בשנת 1956) שהכיל כ-23,000 ערכים הרי שמדובר בכ-12%-13% מכלל המילים – נתון לא מבוטל כלל וכלל.

לא ניתן לבטל את תרומת תקופת הביניים של העברית לא לשימורה הרלוונטי של השפה ולא לעושרה הנוכחי.

השאר תגובה