הכחשת קיום בית-המקדש בהר הבית

לאורך ההיסטוריה נהגו עמים שונים בזמנים שונים לשכתב את ההיסטוריה לנוחותם, או לרעת אוייביהם, כאשר חלק מעיוותים אלו הפכו ברבות הימים ל"עובדות" היסטוריות של ממש.

רק לאחר השואה, ומבלי להשוות אותה לכל אירוע אחר, לפניה או אחריה, התחיל העולם להבין את הסכנה הרבה שבשכתוב ההיסטוריה כאשר הכחשת השואה הפכה להיות עבירה פלילית במדינות מסויימות (ביניהן כמובן גרמניה) מתוך הבנה שהכחשה רציפה ורחבה עלולה לקבע תמונת מצב כוזבת לעתיד לבוא.

להבדיל אלף הבדלות הרי שממשלות טורקיה לדורותיהן לא מאפשרות דיון אמיתי, ואף מאיימות בסנקציות פוליטיות ואחרות, כנגד אדם או מדינה שיכירו או אפילו ידונו ברצח העם הארמני.

הכלי של שכתוב ההיסטוריה הוא כלי חזק ביותר ולעיתים די בזמן קצר (דור או שניים) כדי ליצור יש מאין מצד אחד ו"אין מיש" מאידך.

באסטרטגיה זו בדיוק נוהגים מנהיגי ערביי ארץ ישראל מאז המחצית השנייה של המאה ה-20 במטרה לנתק את הקשר בין היהודים לירושלים בכלל ולהר הבית בפרט.

 על מנת להבין את השיטה והתופעה צריך להתחיל בעובדות:

  1. מוסכם על כל כי במקום שקרוי "הר הבית" עומדים כיום מבנים המקודשים למוסלמים (כיפת הסלע, מסגד עומר ואחרים) וזאת ממחצית המאה ה-7.
  2. עד אמצע המאה ה-20 גם לא היה עורר שבאתר זה עמדו בתי המקדש הראשון (מקדש שלמה) והשני (מקדש שבי בבל, המקדש ההלניסטי ומקדש הורדוס).

אם כך – מדובר באתר שמקודש לשתי הדתות ואף לנצרות.

לאסלאם המקורי והסובלני מעולם לא היתה בעיה עם כך – ולראייה ראו את סיפור מסגד-כנסיית העלייה שבשליטה מוסלמית אבל משרת גם את המוסלמים וגם את הנוצרים מתוך כבוד הדדי.

בעשורים האחרונים הולכת וגוברת נטיית מנהיגי ערביי ישראל והפלסטינאים להכחיש את קיומו של בית-המקדש על הר הבית – אם בהכחשה כללית ואם במציאת, או המצאת, אתרים חלופיים לו.

שכתוב היסטוריה זה נעשה שלבים שלבים.

בתחילה הופסק השימוש בשמו הערבי המקורי של הר הבית על ידי המוסלמים.

כפי שהובא במאמר קודם הרי שלאורך השנים שימרו הערבים תושבי הארץ את שמות האתרים המקוריים לאורך מאות השנים. מדובר בתופעה ייחודית ומרתקת אשר מאפשרת כיום "הצצה לאחור" ומציאת מיקום האתרים המאוזכרים בתנ"ך ובמשנה.
לדוגמא: שמו הערבי של הר הבית (כמכלול הר הבית ולא כיפת הסלע או מסגד עומר המצויים בו) אינו אלא "בית אל מקדס" (Beit El Makdas).

לדוגמא: זהו גם השם של ספרו של קונרד שיק אודות הר הבית.

קונרד שיק היה אדריכל, ארכיאולוג ומיסיונר פרוטסטנטי גרמני. שיק, שחי תקופה בירושלים, היה ידוע כאדריכל וסייע בבנייה ושיקום של שכונות ומבנים רבים.

שיק היה ה"לא-מוסלמי" היחיד שהוזמן לעלות להר הבית על מנת לבצע עבודות בינוי ושחזור נרחבים במבנים השונים שבהר הבית. שיק השכיל לנצל את הגישה שניתנה לו ולחקור לעומק את מתחם הר הבית תוך עריכת מחקר נרחב ומיפוי של האתר.

אחד מתוצרי מחקר זה (מלבד דגמי הר הבית המפורטים שיצר) הינו הספר Beit El Makdas שיצא בשנת 1887. את השם בית-אל-מקדס קיבל, מטבע הדברים, שיק מהערבים עצמם אשר שימרו את שמו המקורי של האתר (כפי ששימרו את שמות שאר האתרים בארץ ישראל).

כיום בשם זה לא נעשה יותר שימוש, כחלק מעקירת הקשר של היהודים למתחם, לפחות לא ביחס למתחם עצמו (אבל כן נזכר, לדוגמה, בשמו של ארגון הטרור בסיני ' אנצאר בית אל-מקדִס ' ובעברית ' נאמני ירושלים ').

בשלב השני הועלמו אזכורי בית-המקדש מההיסטוריה כפי שתוארה על ידי המוסלמים.

כך ולדוגמא בחוברות ההסבר על הר הבית שיצאו עד אמצע המאה ה-20 לא היה עורר, גם לפי גרסת המועצה המוסלמית העליונה בראשות המופתי חאג' אמין אל חוסייני, כי במקום זה בדיוק עמד מקדש שלמה ומזבח דוד המלך (ראו כדוגמה את חוברת המועצה המוסלמית העליונה משנת 1930).

אזכור זה המשיך להופיע גם לאחר קום המדינה (ראו לדוגמא את חוברת המועצה המוסלמית העליונה משנת 1950) עד שבשלב מסויים הורדו כל האזכורים לבית-המקדש מחוברות אלו ומספרים אחרים.

השלב השלישי הינו שלב ההכחשה האקטיבית.

לאחר עשרות שנים של שכתוב ההיסטוריה וטפטוף לאוזני הקהל הערבי והעולמי כי הר הבית הוא אתר מוסלמי, הא ותו לו, החלו מנהיגי הערבים להכחיש אקטיבית את קיומו של בית-המקדש על הר הבית.

בוועידת קאמפ דויד (יולי 2000) הכחיש, פוזיטיבית, יאסר ערפאת את קיום בית המקדש על הר הבית ואף הוסיף וטען שמקדש שלמה עמד בשכם ולא בירושלים.

אפשר להמשיך ולהתייחס להכחשת בית המקדש ומקומו כאנקדוטה שלא שווה התייחסות ולטעון ש"האמת תמיד תישאר". אפשר גם להבין שמדובר בחלק ממלחמת תרבות שבה הפסיביות שלנו הופכת לבורות שמקבעת את ה"פייק היסטורי" לאמת.

אומנם מונח ה"פייק ניוז" חדר לחיינו רק לאחרונה אך מזה עשורים שבעלי אינטרסים שונים נוקטים בשיטה של "פייק היסטורי" - ממציאים, משבשים ומשנים את העובדות ההיסטוריות הקושרות במאות השנים האחרונות את עם ישראל לארץ ישראל וממציאים נרטיב חלופי מבלי מפריע.

מכיוון שהצד הישראלי במשוואה זו לא השכיל להתמודד נכון עם תופעה זו, לא משמר ולא מביא את העובדות הפשוטות והידועות לתודעה הציבורית ולא מתעמת, עימות עובדתי פשוט, עם הנרטיב המומצא – למעשה הנרטיב המומצא הופך להיות ה"אמת ההיסטורית" ואת התוצאות והנזקים אנו כבר רואים בשנים האחרונות.

מוגזם? מופרך? אולי. אבל בואו לא נשכח את החלטת אונסק"ו, ארגון בין-לאומי שאמור לבדוק עובדות ולא להיגרר אחר תעמולה פוליטית, מה-13 באוקטובר 2016, החלטה שמתעלמת מהזיקה של ישראל או היהדות להר-הבית ולכותל המערבי.