אגרת דובר ההגנה ערב כ"ט בנובמבר 1947

על ועידת צופר

ממקורות מוסמכים נודעו לנו פרטי ההחלטות הסודיות שנת­קבלו בועידת צופר:

א) ממשלות ערב תכרזנה על א״י כמדינה ערבית לפי תכנית הפתרון  שהוגשה על ידיהן בועידת לונדון 1946/47, כלומר: על בסיס מתן זכויות מיעוטליישוב ביהודי הקיים.

ב) תוקם ממשלה ערבית־פלשתינאית גולה, שתוכר ע״י כל מדינות ערב; מקום מושבה יהיה בסוריה, בלבנון או במצרים.

ג) יוקם צבא כל־ערבי מיוחד, שיועמד לרשותה של הממשלה הגולה במטרה לכבוש את א״י לכשתראה אפשרות לכך.

ד) מלבד הצבא המשותף והמיוחד הזה יתכוננו גם היחידות הסדירות של הצבאות הערביים לפעולה אפשרית לטובת ערביי א״י; כל מדינות ערב תשתדלנה להגביר ולחזק את צבאותיהן.

ה) מדינות ערב לא תעזבנה את ארגון האו״מ אף אם יחליט על ביצוע המלצות ועדת החקירה, אולם הנציגים הערבים יסתלקו לאות מחאה מן הישיבה שבה תתקבל החלטה זו.

ו) מדינות ערב תאיימנה על כל מדינה, שתצביע באו״מ נגד הענין הערבי, בניתוק קשריהן אתה.

     סביב החלטות אלו נתגלו חלוקי דעות חמורים. נציגי עיראק

ועבה"י תבעו מעשים מיידיים ואף המליצו על פעולות ממשלתיות רשמיות מצד מדינות ערב. עצם העובדה שהתביעות הקיצוניות באו מצד עיראק ועבה״י דוקא, הגבירה את חשדותיהן של המדינות האנטי־ האשמיות, כי יש דברים בגו וכי התלהבות יתרה זו אינה באה לשמה. עמדה ״מתונה״ — הן מבחינת מועד הפעולות והן בהתנגדות לאמצעים ממשלתיים ובהעדפת מאמץ ״עממי״ — גילו נציגי מצרים, סעודיה ותימן. סוריה והלבנון נקטו עמדה מפשרת. סעודיה הסתייגה במיוחד מן ההחלטה על ניתוק הקשרים עם כל המדינות — לרבות בריטניה וארצות הברית — שיצביעו נגד הערבים, והודיעה שלכל היותר היא מוכנה לנתק את קשריה עם ממשלות אותן המדינות, אך לא עם "עמיהן" (קרי: חברות הנפט).

     ההחלטות הסודיות האלו הן בגדר המלצות, שיובאו לאישור למועצת הליגה הערבית בכינוסה באוקטובר. על מועד ביצוע החלטות א׳, ב׳ ו־ג׳ עדיין לא הוחלט; בינתים נתבקשו נציגי הערבים באו"מ לחוות דעה על כך. הקמת צבא ממשי הוא ענין קשה ומסובך. נוסף על הבעיות של ציוד, הכשרה, פיקוד, נסיון קרבי מעשי, נכונות להקרבה וכו' ישנם קשיים ומגיעות הנובעים מן היחסים שבין המדינות הער­ביות; כל אחת מהן חוששת מפני חברותיה ומבקשת למנוע השתלטות אפשרית של אחת מהן על הצבא המשותף; מכאן ההחלטה על פיקוד אחיד תחת פיקוח ישיר של הליגה.

     מאחר שהמחשבה על הקמת צבא כזה היא תכנית לזמן ארוך, נאלצו הערבים לחשוב על דרכים קלות יותר, שהן בנות בצוע לאלתר.

   לכן חזרו, בינתים, למחשבה על מהומות בארץ. ממשלות ערב התחייבו להרשות ולעודד התנדבות של אנשי כנופיות, ואף לעזור בכסף ובציוד במקרה שערביי א״י יפתחו במהומות.

     יש לשער שתכנית המופתי בדבר מאורעות מכוונות לא להת­­קוממות כללית של הקהל הערבי בא״י — ידוע לו יפה שלא ישיג זאת כיום — אלא לבצוע מעשי טירור בודדים ע״י קבוצות קטנות של אנשי כנופיות מאומנים.

     בעוד שהתכנית הנועזת בדבר צבא כל־ערבי ממשי הינן רחוקות מבצוע וממשיות, הרי פעולות שירור ארעיות המצריכות מספר אנשים קטן וציוד מוגבל, ניתנות לבצוע בזמן הקרוב.

אחרי ועידת צופר

     מדינות ערב התייצבו לימין ערביי ארץ־ישראל בכל נשקן הדיפלומטי והתעמולתי. ב"החלטות סודיות". שפומבי רב נועד להן, הופעל לחץ של איומים וסחיטה למנוע הכרה מדינית בינלאומית בהמשך המפעל הציוני ובהקמת מדינה עברית.

     כאשר בוחנים את הצעדים הממשיים הקשורים בהוצאת האיו­מים אל הפועל, נוכחים לדעת שבין התעמולה המהלכת אימים לבין המעשה רב עדיין המרחק. ספק רב אם במציאות הבינלאומית של

היום  ניתן בכלל לעבור מרחק זה. הצבאות הערביים אינם יכולים לכבוש את הארץ, כי הארץ איננה חלל ריק מבחינה בינלאומית וקיים בה ישוב עברי חזק מבחינה פיסית. מאידך יש יותר מקום לחשוש שצבא עבר הירדני יפלוש לסוריה מאשר שיפלוש לארץ. ממשלת סוריה בודאי שלא תמהר לסבך את צבאה בהרפתקה מעבר לגבולות "סוריה הקטנה". ואשר לשליחת צבא מצרי מתוך מצריים אין זה סוד שעיני צבא זה פונות דרומה דוקא, לצד סודאן, ולא מעבר לתעלת סואץ צפונה. מניעת קונצסיות מארצות־הברית ומבריטניה היתה הורסת קודם כל את הבסיס הכלכלי של ממשלות ערב עצמן, ושל צבאותיהן הצעירים. ואשר לערביי ארץ־ישראל — אין הם מאמינים שבכוח התקוממות מזויינת יש לאל ידם לעשות את כל ארץ־ישראל למדינה ערבית. להצהרות התגר הם מייחסים ערך מדיני ולא צבאי.

     לא יפלא איפוא שלמרות קול השופר שהושמע בצופר עוד לא ניכרת בארץ תכונה רצינית להתקוממות מזויינת. מתוך הכרה שאין התלהבות מלחמתית בצבור הערבי, החלו התכניות של המנהיגות הערבית להתרכז בהכנת הפגנות־רחוב המוניות, בתקוה שמתוכן תצמחנה התנגשויות ותנבענה פעולות טירור בערים. באידך, אין המנ­היגות הערבית מוותרת גם על מאמץ עקשני לארגון "פלישות" של כנופיות ערביות בודדות מעבר לגבול. כאן המטרה כפולה: א) להוכיח את רצינות הסיסמא של " עזרת ערביי הארצות השכנות"; ב) להוריד בעיני הערבים את הפרסטיג׳ה של הכוח היהודי על ידי פגיעה רצינית בישובי ספר יהודים.

     בהפעלת התכנית שצויינה לעיל מחכה המנהיגות הערבית למסיבות פוליטיות מתאימות. עמדת בריטניה כפי שבאה לידי בטוי בהצהרת מיניסטר המושבות באו״מ (וכן פעילותם של סוכנים בריטיים מסויימים במזרח הקרוב) שמשה גורם מעודד לפתוח ב"הפגנות". תאריך שהובא בחשבון להתחלת הפעולות היה יום השביתה הערבית בשלישי לחודש אוקטובר (היינו מוכנים מכל הבחינות). יומיים לפני התאריך הוברר שהמנהיגות הערבית סבורה, כי עדיין לא הוכשרה השעה. ניתנו הוראות להסתפק הפעם בשביתה שקטה ולהמנע מהפגנות רחוב.

     בסיכום: אין יסוד לחשש של כיבוש ארץ-ישראל על ידי הערבים. את הבלוף התעמולתי הזה מן הראוי להזים בכל מקום שהוא עשוי להוליך שולל. אולם מאידך — אין יסוד לשאננות. כל פעולה מזויינת של הערבים תשא בתחילה אופי של גשוש, ולפי מצב רוחם של ערביי ארץ־ישראל כיום הזה לא יהיה גשוש זה מלווה בטחון יתר. אם לא יהיה לאל כוחנו להשיב תשובה נמרצת ותקיפה עלולים הער­בים להתפתחות לעבור להתקפה של השמדה, ואילו מענה רב־כוח עשוי להרתיע את המתקיפים כבר בשלב הראשון.

     תנאי לכך — שנהיה במלוא היכולת חזקים, מוכנים וערוכים. והדברים אמורים כלפי העורף וכלפי החלוץ, כלפי הגולה וכלפי הישוב בארץ.

כזאת אינה קלה ומן ההכרח היא כרוכה בתופעות קשות. — אין איש שלא יראה את הסכנות הכרוכות בנקיטת צעדים נמרצים, אם כי מוגבלים, נגד אנשי האר­גונים הפורשים המוכנים אם רק יוכלו, להשיב מכה תחת מכה. אין איש, אשר לא יתפלל, כי פעולות אלו לא יקבלו צורות רציניות עוד יותר וכי הממונים עליהן לא יאבדו את השליטה על מהלכן. אך צביעות תהא זו, אם אלו שדרשו וחזרו ודרשו מעשים נמרצים נגד פורקי העול ומשמעת לאומית, יתנגדו להם בשעה שדרישה זו יוצאת מן הכוח אל הפועל. הפורשים הם אשר לא הניחו לישוב המאורגן שום ברירה אחרת, ואם סיסמת השקר של "מלחמת אחים" תושמע שוב עכשיו, כשם שהושמעה מדי פעם כשהישוב עמד להתעורר ולהתנער מסיוט האלימות, ידוע נדע כי משמיעי הקריאה עושים ביודעים ובלא יודעים את מלאכתם של המהרסים מבית. לא נכון הוא לדבר על "מלחמת החטיפות". חטיפה מצד אחד אינה שקולה כנגד חטיפה מצד שני.. אלא האמת היא, שנעשות פעולות רסון מצד כוחות הישוב המאורגן, המוציאים לפועל את רצון המוסדות הנבחרים, ונעשים נסיונות התנגדות ותגמול מצד אלו, שזלזלו זה שנים במרות צבורית.

     לח״י ממשיך בהפוגה ומתרכז במעשי שוד להשגת כספים. הכרזתו של מיניסטר המושבות על עזיבת הבריטים את הארץ סיפקה ללח״י את התירוץ להפוגה (שהחלה חדשיים לפני ההכרזה). לח״י הודיע לעתונות, שהוא ימתין עד לסיומה של עצרת האו״ם לראות אם הבריטים יתחילו באמת לפנות את ארץ־ישראל.

     אצ״ל לא נאחז בנימוק זה. קרנו של אצ״ל ירדה ברחוב היהודי.

שחיתות שנתגלתה בשורותיו, הסתבכות במעשי טירור נגד יהודים בארץ ובחוץ־לארץ, כשלונות ומפלות מידי ההגנה — כל אלה חייבו כנראה את אצ״ל לנסות (תוך כדי ההפוגה) לתקן את הפרסטיג׳ה על ידי אי אלו פעולות רבות־רושם נגד הבריטים. על פעולות מסוג זה נמנה פצוץ מרכז המשטרה בחיפה, שתעמולת אצ״ל הועידה אותו " לגולל את חרפת הגרוש להמבורג". לרוע מזלם של הפורשים לא עברו ימים רבים ובחופי הארץ הופיעו שתי ספינות ההגנה עם ארבעת אלפים מעפילים. בהרגשתו של הישוב היו שתי ספינות אלה הבטוי ההולם ביותר לאי כניעה אחרי גירוש המבורג. את העדות שבווין לא ניצח במלחמתו בהעפלה נתנו הספינות החדשות של ההגנה ולא פגיעות של טירוריסטים בשוטרי חיפה. על כן לא הצליח הנסיון של אצ״ל לזכות בעיני הישוב בכתר של לוחמי ההעפלה ולכסות מחדש על מזימות ההשתלטות שלו ברחוב היהודי.

    בסיכום יש לקבוע:

    שעה זו הבליטה לעיני כל את אפס ערכו החיובי של ארגון פורש כלשהוא. הרגשתו של הישוב היא, שיש לשקוד במשנה מרץ על בנין צבא הגנה גדול, עממי ורב־כוח למאבק כליצירת עובדות; ושכל פרישה במוה כחבלה בחזית המלחמה של העם — כיום עוד יותר מאשר קודם.

     בקשר לכך יש להזכיר, כי על דעת כל הועד הפועל הציוני (פרט לסיעה אחת ושני חברים של סיעה אחרת) נקבע בציריך קו נמרץ נגד ארגוני הטירור ופעולותיהם. אושרו ההחלטות של הנהלת הסוכ­-

נות ושל אספת הנבחרים בדבר מתנגדות בכוח לכל נסיון של הטירוריסטים לכפות את רצונם על כל הישוב ועל בודדים מתוכו. נמסרה הודעה מוסמכת,שבהגנה על היחיד והכלל מפני אלימות של הפורשים כוללת החלטה זו רשות להשתמש גם בנשק חם.

ההעפלה נמשכת

     ההעפלה נמשכת ותמשך ביתר שאת, עד שתפרוץ את חומות ההסגר הבלתי חקי על העליה.

     וזהו דבר המעפילים אשר שודר לישוב באמצעות "קול ישראל" מעל ספון אניתם ביום שני לאוקטובר:

     — — — אנו פונים לארגון "האומות המאוחדות", היושב עתה על מדוכת בעיית היהודים ובעיית ארץ ישראל, ותובעים ממנו להשתמש במלוא כוחו המוסרי והמדיני כדי לפנות את המכשולים שהממשלה הבריטית הניחה על דרכנו, כדי להסיר את הבלוקדה שממשלת המנדט הקימה על חופי ארץ ישראל כדי לעזור לנו לעשות את המעשה שאנו זכאים וחייבים לעשותו כבני אדם וכיהודים.

     ועדת חקירה בינלאומית פסלה ללא־סייג את המשטר הפושע של שלילת זכות העליה מהיהודים, רדיפת ההעפלה ושילוח המעפילים. ועדת החקירה הבין-לאומית הכירה בהכרח של המשך העליה ובזכות היהודים לעלות למולדתם. ועדת החקירה הבינלאומית הכירה בצורך ובאפשרות של הקמת מדינת היהודים.

הממשלה הבריטית הודיעה במעמד בינלאומי על החלטתה לצאת מארץ ישראל. למה תוסיף, איפוא, ללחום בהעפלה ולמנוע מהמוני היהודים לעלות ארצה-?

     קרובינו וקרובותינו צללו תהומות באניה "סטרומה". מר גורלם לא הרתיענו. עוד לפני צאתנו ידענו כי דרך ההעפלה היא דרך יסורים והיאבקות, אולם גם דרך הגאולה. כמונו כאחינו בספינות שקדמו לנו, לא נרתע מפני האלימות הבריטית, יצאנו לדרכנו בידענו כי הבריטים מקיימים את ההסגר על מולדתנו בכוח הצבא, הצי והאש. אנו יודעים כי הבריטים יכולים להפיל בנו חללים. לא תארנו לנו כי ייתכן שאחר מפלת הנאציזם יוסיפו להלחם בעמנו באמצעים נאציים. עתה אנו מוצאים עצמנו מגורשים ונהרגים כאילו לא הוכרע הנאציזם. האם יתכחש לנו העולם? האם תתכחשנה לנו האומות המאוחדות?

     אנו קוראים לישוב העברי בארץ: עוד אנו בדרך מן הגולה לארץ ישראל, אולם כבר עכשיו אנו רואים עצמנו שותפים אתכם — בגוף ובנפש — בהיאבקות, בהתגוננות ובבנין. גם אם תהיה דרכנו רבת־יסורים וארוכה, גם אם לא נצליח להגיע בשלב הראשון ארצה — אנו לא נרתע. נחזור ונפרוץ עד שנגיע. ואחרינו המוני יהודים המתכוננים לעלות.

     אנו פונים לסוכנות היהודית: אנו חלק בלתי־נפרד מ"מדינת היהודים בדרך". מזה שנים היינו, וגם עתה הננו, חברי ההסתדרות הציונית. כיהודים וכציונים אנו רואים בכם את ההנהגה הלאומית שלנו את ביאות־כוחנו המדינית. אנו בטוחים כי אתם תעשו כל מה שיהיה בכוחכם כדי לעזור לנו להיאבק ולהגיע לארץ ישראל.

     מתקרבים אל חוף המולדת ואתנו בשורת הספינות אשר תבואנה אחרינו

סופה של פעולה נפרדת

עד לפני זמן קצר היו האסירים והעצירים מארגוני הפורשים נזקקים לטפולה של "הוועדה לעזרת משפחות העצורים". ועדה זו היתה קיימת ליד ברית הצה"ר והוסיפה להתקיים גם לאחר שהועד הלאומי יסד את האגודה הכלל־ישובית "לאסירינו". הקיום הנפרד של "הוועדה לעזרת משפחות העצורים" מנע בקורת מצד המוסדות הציו­נים המוסמכים על מגביות בחוץ־לארץ בסיסמאות של עזרה לאסירי ציון. הבעיה החמירה משהחלו הארגונים הפורשים לנצל עובדה זו ולעטות גם את מגביותיהם הם בסיסמאות דומות.

     עתה נתחסלה הועדה הנפרדת של הצה״ר ונחתם הסכם בין הועד הלאומי, האחוד האזרחי, "הוועדה לעזרת משפחות העצורים" ו"לאסירינו". ארבעת הגורמים הסכימו ביניהם שכל הטיפול באסירים בעצירים ובמשפחותיהם יתרכז במוסד היחיד והמאוחד "לאסירינו". המועצה, הועד המרכזי והיושב־ראש ימונו על ידי הועד הלאומי בהסכמת הנהלת האחוד האזרחי.

     מעתה מהוה "לאסירינו" את הארגון היחיד המטפל בהגשת עזרה חומרית ורוחנית לעצירים ולאסירים בתקופת מאסרם, ומספקת סעד למשפחותיהם.

      חלוקת ההקצבות למשפחות נעשית על ידי הרשויות המקומיות או הקהילות, באמצעות ועדות מיוחדות למטרה זו. כן הוסכם

שכל הכספים שנגבו או הוקצבו ממקורות שונים בארץ ובחו"ל לשם טיפול באסירים ימסרו בשלמות לקופת "לאסירינו".

     בהסכם נאמר מפורש, שמחוץ לאגודת "לאסירינו" ול"מגבית ההתגייסות" אין רשות לשום גוף או אדם לאסוף כספים לאותה מטרה — לא בארץ ולא בחוץ לארץ (אלא אם הנשיאות תחליט אחרת). כל פעולה בחוץ לארץ לאוסף כספים למען אסירים ומשפחותיהם תיעשה אך ורק מטעם "לאסירינו" ובאשור המוסדות המתאימים של ההס­תדרות הציונית לפי תקנון שנקבע בהחלטות הקונגרסים הציוניים.

     עם חתימת ההסכם נתחייבה "הוועדה לעזרת משפחות העצורים שליד ברית הצה"ר" להפסיק את קיומה ופעולותיה בארץ ובחוץ־לארץ.