1936 חולדה אדלמן – מראשונות עורכות הדין בארץ ישראל

פורצת הדרך, ועורכת הדין הראשונה בארץ ישראל, היתה רוזה גינצברג - כלתו של אשר צבי גינצברג (הידוע כ'אחד העם').

לאחר כינון המנדט הבריטי בארץ ישראל נקבעה פקודת עורכי-הדין אשר הסדירה את העיסוק במקצוע וקבעה, כתנאיי סף, התמחות, עמידה בבחינות המועצה המשפטית, רישוי וכללי אתיקה יסודיים.

לצורך כך הוקמה המועצה המשפטית שהיתה הגוף הסטטוטורי והוקמו אגודות שונות של עורכי דין בארץ ישראל (לרבות 3 אגודות עורכי-דין יהודים בתל-אביב, חיפה וירושלים).

רוזה גינצברג ביקשה לגשת לבחינות המועצה המשפטית ("בחינות הלשכה" של היום). באופן מפתיע, או לא, המועצה התנגדה מטעמים מתחלפים ובינם:

- שלא יתכן שאישה תמונה כעורכת דין ותטען בבית משפט כי יכול להיות בדבר פגיעה ברגשות המוסלמים.

- פרשנות למילה "אדם" בפקודה בפירושה "גבר" - ולפי פרשנות זו "אישה" אינה "אדם" ומשכך לא ייתכן לאפשר לאישה לעסוק בעריכת דין.

רוזה גינצברג לא נואשה, השלימה שנתיים התמחות ולאחר מכן עתרה לבית הדין העליון (בג"צ המנדטורי) כשהיא מייצגת את עצמה. ב-15 בפברואר 1930 קיבל בית-המשפט העליון את עתירתה וקבע כי אין כל מניעה שאישה תשמש כעורכת דין, לכל דבר ועניין, בארץ ישראל.

כך הפכה רוזה גינצברג לעורכת הדין הראשונה בארץ ישראל.

לאחר שקיבלה את רשיונה לעסוק בעריכת דין פתחה משרד עצמאי, אליו הצטרפה במהרה רחל אוסורגין, גיסתה ובתו של אחד העם, ויחד הובילו את המשרד והתמחו במשפטי עליה לארץ ישראל והשגת סרטיפיקטים (אישור הגירה לישראל).

לימים יצאה רוזה גינצברג לשליחות מטעם המדינה עם בעלה, עברתה את שמה (כמנהג התקופה לנציגי המדינה בחו"ל) ל'גינוסר' ועם חזרתה מונתה כיו"ר ונשיאת ויצו.