1930 המבטא העברי – זאב ז'בוטינסקי

בשנת 1930 פרסם זאב ז'בוטינסקי חוברת קצרה (הרחבה של מאמר קצר שפרסם כבר בשנת 1918) אודות המבטא העברי כפי שהוא צריך/ ראוי להיות.

במאמרו מנתח ז'בוטינסקי את המבטא שצריך לנהוג בעברית המתחדשת ומנתח את העיצורים והתנועות אחד לאחד תוך שהוא שואף להתוות את דרך ההגייה הנכונה בכללותה ואף אות אות והברה הברה.

את הפתיחה למחקרו של ז'בוטינסקי אפשר, ומומלץ, לאמץ עד היום:

" אי־אפשר עתה לנחש מה היה צלצולו של המבטא העברי בימי אבותינו הקדמונים! ואולם דבר אחד ברור - מבטאם הצטיין בדייקנות מובהקה. הם לא דברו בחפזון, לא בלעו הברות, לא ערבבו תנועה בתנועה - בקיצור, לא ידעו את אופן־הביטוי המרושל הנשמע כעת ברחובותינו. "

 

לעיון בחוברת במלואה:

הטקסט המלא של הדו"ח:

מצורף הטקסט המלא לפי עמודים.

תשומת לבכם כי בהמרת החוברת לטקסט עדיין יכול ונפלו טעויות וככל שתמצאו כאלו נשמח אם תיידעו אותנו ונתקן.

עמוד 3

המבטא העברי

אי־אפשר עתה לנחש" מה היה צלצולו של המבטא העברי בימי אבותינו הקדמונים! ואולם דבר אחד ברור_ מבטאם הצטיין בדייקנות מובהקה. הם לא דברו בחפזון, לא בלעו הברות, לא ערבבו תנועה בתנועה - בקיצור, לא ידעו את אופן־הביטוי המרושל הנשמע כעת ברחובותינו. בכדי להבין את זאת, די להביט אל שורה אחת של ספר עברי המנוקדת ניקוד שלם. את שיטת הניקוד העברי קבעו חכמינו בעוד לא לגמרי מתה המסורת של הדיבור העברי החי! ואם טעו במה־שהוא, מובן מאליו כי לא בכיוון של דייקנות מוגזמת יכלו לטעות - להפך, אולי כבר נשכחו בזמנם אחדים מדקדוקי המבטא העתיק, אולי אבד ההבדל בין תנועות אחדות אשר נשתנו זו מזו בימי דוד ושלמה. אם באו מגרעות בשיטת הניקוד המסורתי, באו לא בכיוון של קפדנות יתרה, כי־אם רק בכיוון של פשטות יתרה. ואולם ראו־נא, מה רב הוא העושר הצלצולי שעליו מעיד הניקוד המסורתי! שלשה סימנים להגה «a» - קמץ, פתח, חטף־פתח! ארבעה להגה «0» - חולם עם «ויו», חולם
עמוד 4
בלי «ויו», קמץ קטן, חטף־קמץ; ארבעה להגה ס»-צירד" סגול, חשף־סגול, שוא נע! שני סימנים ל־«ט», שנים ל«1». חוש־שמיעה מחודד ועדין מתגלה בריבוי הסימנים האלה. אבותינו דברו שפה עשירה בגוונים צלצוליים, הקפידו בהבדל הכי־קטן בין הגה להגה, הבליטו כל הברה והברה! אפשר לאמר כי «התגנדרו» במבטאם. חבל לקלקל שפה שכזו באותו הטירטור החדגווני אשר שומעים אנחנו לא רק ברחוב ובאסיפה, כי־אם, לדאבוננו, גם בבית הספר ועל בימת המחזה. השפה היא הגרעין והבסיס של נגינה לאומית. כמו שעובד הכנר או הפסנתרן על סונאטה אשר מחר ינגן אותה בפומבי, כך צריך כל אחד לעבוד על שיפור מבטאו. מאין נקח את הדינים לשיפור המבטא, איפה נמצא כללים או דוגמאות לביטוי ה«נכון» של אותיות ותנועות? בדרך טבעי, נוטה כל אחד מאתנו לתת לעברית «שלו> את האופי המבטאי של אותה שפה נכרית, אשר הורגל בה מילדותו: אידיש, ספרדית, רוסית, גרמנית, פולנית, ערבית, אנגלית. מובן מאליו כי «שיטה» זו איננה שיטה. להפך: דאגתנו הראשונה תהא־נא השאיפה להשתחרר מכל ה«אקצנטים» האלה.

יש מומחים החושבים כי צריך לקרב את מבטאנו אל המבטא הערבי. גם זו איננה אלא טעות. עברית וערבית שפות «שמיות» הן, אבל אין זאת אומרת כי אבותינו דברו ב«אקצנט ערבי». גם צרפתית ואיטלקית הן «אחיות», אבל

עמוד 5
יש הבדל ענקי בין צלצולה של השפה האיטלקית ובין זה של הצרפתית. יש הגאים באלף־בית האיטלקי שאינם בצרפתית, ולהפך; ויש אותן האותיות - למשל «R» - אשר ביטוין בשתי השפות שונה לגמרי. גם רוסית ופולנית הן שפות קרובות זו לזו: ואולם אין לך דבר אי־נעים וצורם־אוזן כאקצנט פולני בשפה הרוסית, ולהפך. קרבת השרשים והדקדוק איננה מעידה על קרבת המבטא. כי מבטא של לשון איננו תלוי במבנה הלשון: הוא תלוי בטעם ה«מוסי־ קלי» של הגזע המשתמש בשפה ההיא, תלוי במה שנעים או לא־נעים לאוזן ההמונית של עם זה ועם אחר. יש דוגמאות אפילו של שפה אחת, המקבלת צלצול שונה לגמרי מפני השפעות אקלים, טבע או גזע. מי לא יודע כי יש הבדל כביר בין המבטא האנגלי ובין האמריקאי? עוד גדול ממנו ההפרש הצלצולי בין ה«דאנית» וה«נור* וויגית» - אף כי שפת איבסן ושפת אנךרסן היא, סוף סוף, אותה שפה. בימי פריחת שפתנו בארץ ישראל העתיקה כמעט לא היה לנו כל מגע עם הערבים. השם «ערבי» הוא יקי־ מציאות בתנ״ך. שפתו של הערבי התפתחה בתנאי אק׳ים וטבע שאינם דומים לתנאי ארצנו: במרחב בלתי־מוגבל ולא בד׳ האמות אשר מדן ועד באר־שבע, במישור ולא בעמקים, בחום הטרופי של ערב ולא בירושלים הקרירה, בבדידות המדבר ולא בדוחק של פרשת־הדרכים בין אשור ובין מצרים. גם הגזע הוא שונה. בראשית ימי הכיבוש
עמוד 6
הקדמוני מלאה כנען גזעים כרימון: יבוסי. חתי, אמורי. פלשתי ועוד ועוד, אחדים מהם שרידי אומות של אירופה ואנאטוליה, ואחדים מבני חם. אבל בסוף תקופת המלכים כבר נעלמו האומות האלה, או כמעט נעלמו: זאת אומרת, כי נבלעו ברובן בתוך יהודה וישראל. ככה נוצר העברי בתור איש ים התיכון, אשר בדמו ובנפשו נתמזגו כמה שאיפות וכמה טעמים גם של עמי הצפון והמערב. די לעיין בספרי הלימוד לעברית ולערבית: אדם אשר אף פעם לא שמע הן את זו והן את זאת, מתוך קריאת הפרקים הראשונים יבין כי שתי שפות כאלה לא יכול להיות להן אופי צלצולי דומה. בעברית-רוב המלים מלרע, מיעוט קטן - מלעיל ז בערבית - ההטעמה החביבה ביותר היא זו הנופלת על ההברה שלפני המלעיל. כבר ההבדל הזה לבדו הוא ראיה, מה נשתנה הטעם המוסיקלי של האוזן אשר יצרה את הערבית מטעמה המוסיקלי של האוזן אשר יצרה את העברית. או נקה את אוצר התנועות: הערבית הטהורה מבוססת על שלש - u, i, a וגם אלה ברורות רק במקרה שהן «תנועות גדולות* - בכל מקרה אחר מבטאן מטושטש, וקשה להבדיל בין a ובין e, בין ס ובין גז. העברית מקפידה בחמש תנועותיה העיקריות­^ e, ס, u ,i, ומסמנת בדיקנות רבה כל שינוי קטן במבטא כל אחת ואחת מהן. ברור הדבר כי חוש־שמיעתן לשתי האומות האלה, בתקופה בה נוצרו לשונותיהן, נתפתח בכיוונים שונים.
עמוד 7
זאת אומרת, כי אין לנו מה ללמוד מפי הערבים. אמנם יש גם להם עין וטית וקוף וצדי, אבל אין כל יסוד לסברה כי אבותינו בטאו את האותיות האלה באופן דומה לזה של הערבים בימינו אנו, כמו שהאות R האיטלקית איננה ראיה לביטוי 1,־R בצרפתית. יש עוד ראיות הרבה לדבר, אשר כל ה״הגיון המו­סיקלי*, כל ה«פרוםודיה> של השפה העברית איננה ומעולם לא היתד, זו של הערבית. חסרות, למשל, בערבית שתי תכונותיה האופיניות ביותר של שפתנו: הראשונה-התגנבות הפתח לפני ח, ע, ה בסוף המלה (בעברית רמה, גביע, גבוה! בערבית סובה, שארע. שניע) ז השנית - בגדכפ״ת, לאמר «חייהן הכפולים* של שש האותיות האלה, הממירות את צלצולן לפי ערך התנועה הקודמת להן במלה תכונה שבערבית איננה. ופה מעניין להעיר, כי חזיונות פונטיים הדומים לשני אלה יימצאו דוקא בשפות המערב. פתח *גנובה*, למשל, היא תכונה אופיינית של המבטא האנגלי: door, deer, pair ,•!ססק-ביטוים פע, דיע, דיוע׳ פוע• החזיון של בגדכפ״ת ידוע לשפה האיטלקית במבטאיה המשובחים ביותר - באלה של טוסקאנה ורומא, לכל הפחות ביחס לשלש מהאותיות t ,d ,c. יליד פלורנציה יבטא את «c» כמו «כ» דגושה במלים vacea (דגש חזק), area (דגש רפה)) אבל במלה vaeante יבטאנה כאילו היתד, זו «כ» עברית אחרי קמץ - כעין ch גרמנית או x רוסית. אותו דבר בנוגע לאות t : במלים cattivo, parte - ת דגושה
עמוד 8
(דגש רפה בראשונה, דגש חזק בשניה), אבל במלה amato יבוא הגה הדומה ל־11ז האנגלית (thief). על הפרטים האלה עמדתי בתור מבוא או מעבר למחשבה שהיא הפועל־היוצא מכל האמור לעיל: אם, בכדי לקבוע את דיני המבטא העברי המחודש, מוכרחים אנחנו לחפש נקודות־משען בשפות אחרות, נהפש־נא אותן לא בערבית כי אם בלשונות המערב, וביחוד באלה שגם הן נולדו או התפתחו על גדות הים התיכון. אני בטוח, למשל, כי הרושם הצלצולי הכללי, ה«פרוםודיה» של העברית העתיקה הרבה יותר דמתה לזו של שפות יון ורומא מאשר לזו של הערבית. ההצעות שתבואנה לקמן בנוגע לביטוי אותיותיה ותנועותיה של השפה העברית - הן מבוססות, בדרך כלל אם לא בכל פרט ופרט, על הסברות אשר הסברתי בהקדמתי זו. אינני אומר כי זהו המבטא ה«נכון». אין איש יודע ולנצח לא יידע, מהו המבטא ה«נכון> במובן של המבטא העתיק. סוף־סוף מוכרחים אנו ליצור את המבטא, וכל אחד מאתנו רשות לו להציע את שיטתו הוא, המתאימה לטעם המוסיקלי שלו! הזמן והחיים יחליטו אם «טעמו» הוא גם הטעם של עמנו כולו. נואם, מורה, בימן, או מחבר ספר הנקרא בשם «מבטא» - אינו יכול להציע אלא את היפה בעיניו הוא, את אשר נעם לאזנו הוא, ולהגיד: זהו מבטאי אני - אם ימצא חן בעיניכם, תקבלוהו, ולא - נא לקבוע לכם שיטה אחרת: אבל שיטה!
עמוד 9
בלי כל בושה, הנני מודה ומתוודה כי ה«טעם» המונח ביסודה של ה«סכימה» המוצעת בחוברת הזו הוא טעם אירופאי ולא «מזרחי». הקורא ימצא בהצעותי מגמה ברורה להשתחרר מכל אותם ההגאים אשר אין להם נקודת־משען בפונטיקה של שפות המערב, - נטית בולטת לקרב את מבטאנו, עד כמת שאפשר, למושג היופי הצלצולי המקובל באירופה: אותו מושג היופי, אותו קנה־המדה המוסיקלי, אשר על־פיו, למשל, השפה האיטלקית נחשבת ל«יפה» והשפה הסינית לבלתי־יפה. בקנה־מדה זה בחרתי, קודם כל, יען כי גם אנחנו אירופאים הננו וטעמנו המוסיקלי הוא טעם אירופאי, טעמו של רובינשטיין ומנדלסון וביזה. אבל גם מצדה האוביקטיבי של הבעיה בטוחני, מתוך הנימוקים אותם פירשתי לעיל, כי המבטא המוצע במחברתי זו הוא באמת קרוב יותר למבטא ה«נכון», לצלצול העתיק של שפתנו בפי אבותינו הקדמונים, מאשר המבטא המתחקה בגרוניות הערבית; קל וחומד-מאשר המבטא הרשלני, בלי קו ובלי חוק ובלי טעם, שבו ז׳ירגננו את דיבורנו, והשפלנו את לשוננו, אחת הלשונות הנהדרות־ביותר והאצילות־ביותר שבעולם, עד כדי מדרגה של רעש חסר גוון ואופי.
עמוד 10

1. התנועות

(!'jraCHux, vowels, vovelles)

קמץ ופתח

יש אולי להצטער על אשר קיבל בן־יהודר. את המבטא הספרדי של קמץ בתור a: אם־כי גם הטראנסקריפציה היונית של השמות התנ״כיים מאשרת את המבטא הזה, יש ראיות לרוב כי הביטוי העתיק של קמץ היה כעין פשרה בין a ובין 0, הדומה ל־3 הונגרית. אילו נתקבל אצלנו אופן הביטוי הזה, היה גם מציל אותנו מהמונוטוניות התלויה ברבוי ההגה a, ביהוד בסוף המלים. ואולם אינני חושב כי אפשר או כדאי לתקן את המוות הזה היום. עצתי היא, על־כן, כי נבדיל בין קמץ ובין פתח, לכל הפהות, ביחס לכמות (ה«אורך») של התנועה. אבל לא בכל המקרים: למשל, לא בסוף המלה שהיא מלרע, כי בזה אך נגדיל את המונוטוניות אשר הזכרתיה זה עתה. לא כדאי לבטא yaldaa yaafaa. אבל כדאי מאד להטעים את «אורכה» של קמץ (וגם של יתר התנועות ה«גדולות»-צירה, הירק גדול ועוד) בכל מקרה
עמוד 11
maahiir, peerush, gaadool, :שאין בו סכנת המונוטוניות ." baa’huur בתנאי-שלא תגזימו. «כמותו» של קמץ איננה שווה באמת לשתי «כמויות» של פתח: היא פתח קצת מארך, «פתח וךבע». קמץ קטן וחטף־קמץ מבטאם ס (כמו במלה הגרמנית Gott׳ לא כמו במלה so). בא״י שוכחים את זה לפעמים. השם «נעמי» מבטאו No’omi ולא Na’ami; המלה «צהרים» היא tsohoraim ולא tsaharaim! «חדשים»—hodashim’ ולא .’hadashim חולם אני מבטא את החולם כעין 0 רוסית קצת מארכה. למשל במלה Bory ״cjiaB. בדקדוק של שפות ןפת קורין לה ס «םתוחה». ואולם יפה ומתאים לרוח שפתנו גם הצלצול של 0 «סגורה» - ס שאחריה יבוא כעין רמז קל של u. ככה יבטא הגרמני את המלים wo ,so. גם זה נאה - בתנאי שלא תגזימו ולא תבטאו «לא» כמו 10-u •י רמז של u מותר, אך לא u שלמה. (התראה לדוברי רוסית) רובם של ילידי רוסיה אינם מקפידים במבטא של ס (חולם, קמץ קטן, חטף־קמץ) אלא במקרה שתבוא התנועה
  • את ה«חית» אני מוסר ע׳י הצירוף h’ ז את ה«עין» - ע״י הסימן ’ ! את ה«כף» הרפה-ע•’ skh את ד.«זין»-ע״י z.
עמוד 12
הזאת בהברה המוטעמת: ס בלי הטעמה תצלצל בפיהם
כעין a. את המלה «חוב» יבטאו hov’״ אבל מ«חובה>
יעשו hava’. טעות גסה היא, כמובן, ואני מציע לכל פגועי
המחלה הזאת שיחזרו מדי בוקר על התרגיל הקטן הזה:
עולם ’o-lam
מורתי mo-rati
חכמה ’hckh-ma
שלשה she-!o~sha ’ho-dashim חדשים
 

צירה וסגול

הצירה איננו ey, כי־אם e «ארוכה»-בלי y אחריה וגם בלי רמז הכי־קל של y. אף במקרה שהכתיב העברי מכניס יוד אחרי צירה היוד איננה אלא «אם הקריאה*, לאמר סימן אורתוגרפי מוסכם המעיד על תנועה «גדולה» ולא יותר. כמו שאיננו מבטאים את היוד אחרי הירק - «לי» הוא li ולא p-liy גם עין־גדי היא Een-gedi’ ולא Eyn-gedi’. מי שיודע לבטא כראוי את accent aigu הצרפתי (ete), יבטא באופן זה גם הצירה! גם בפי דוברי הרוסית יש ההגה הזה של e accent aigu, ובכדי לתפוש אותו הטו־גא אוזן להבדל בין המלה                                                         והמלה epTBa-*: בראשונה תשמעו את הצירה, בשניה את הסגול. הספרדי איננו מבדיל לגמרי בין צירה ובין סגול: זו טעות, אבל טעות פחות גסה מטעותו של אשכנזי האומר: «eyn» davar.
עמוד 13
על הקמץ ה«קלאסי», שיבוא במקום סגול בסוף פסוק - «ילדה נחמךת» במקום «נחמךת»-כדאי לוותר בלי רחמים. גם בלעדי־כך רבו קמצים ופתחים יותר מדי בשפתנו. חירק וחירק־גדול (התראה לדוברי אנגלית וגרמנית) יש בעברית i «גדולה» וגם i «קטנה»: גדולה ב«ניר> או «שירה», קטנה ב«מגדל» או «סבה». אבל ההבדל הוא אך ורק בכמות. ז. א. ב«אורך», לא בטבע הצלצול עצמו. ה-1 שב«ניר» היא אותה i שב«אם», רק ממושכה קצת: «i ורבע». ואולם יש נטיה, ביחוד לאלה אשר שפת־אמם היא גרמנית או אנגלית, ליטא את התנועה הקטנה (סבה, מגדל, אם) כאשר הורגלו לבטא אותה במלה הגר­מנית Mitte או בשם האנגלי Dick. גם בפי אלה מדוברי האידיש, אשר מוצאם מדרום רוסיה ומפולניה (אך לא מליטא) מורגשת לפעמים הנטיד. הזאת, כי בשפת־האם שלהם מצלצלת המלה «זוהן» (בן) כמו ,m״3, אבל המלה «זון» (שמש) - כמעט כמו 3mh-b. זוהי טעות: ברוך השם, אין 1<!ep בעברית. (התראה לדוברי רוסית) אזהרה זו נוגעת למבטא של ההברות: די, טי (או «תי»), לי, ני. הן אינן דומות להברות הרוסיות: ,״ד. ,h, th« HH, כי ברוסית האותיות h, !נ, n .t לפני התנועה " מקבלות צלצול «רך», כעין ״!, ל!נ, «•, בעברית, להפך, תשמורנה
עמוד 14
s >T, ,H את הצלצול ,״•, ,ך;;, למרות החירק הבא אחריהן) וה«למד» תשמור את צלצולה הגרמני או הצרפתי «,«L שהוא בין b־ji ובי! JIB. תרגיל:
אמרתי - awapTTsii ולא axapTH
דודי - aoa-BH ולא Bonn
אני aH'LH ולא aHH
קולי - qoli ולא KOJIH
  הירק בצירוף עם «י» (התראה לכל!) אל תשכחו: בירושלם: birushalaim (ולא be-Yerushalaim). ילדים וילדות: viladot (לא ve-yeladot). יבול תרפ״ט היה טוב פ י ב ו ל תרפ״ח: kivul (לא ke-yevul). מידי אויבינו: mide (לא •(mi-yede ליריחו: liri’ho, לא le-Yeri’ho (ויריחו היא מלרע, לא מלעיל, שגם את זה אל תשכחו כמנהגכם). שוא נע

פה ניגשים אנחנו לאחת הצרות הכי־מרות של המבטא העברי המחודש. אינני יודע אם יימצא בארץ תריסר אשכנזים שלא «יבלעו» את השוא הנע ולא יגידו Kneset Yisrael במקום

עמוד 15
הספר הציונים כבר רכשו להם את השיבוש הזה. ולא די, כי שיבוש אחד מוביל לשני: גם האות הבאה אחרי השוא הנע ה«בלוע» מקבלת לפעמים צלצול משובש. במקום «בכור» - זסן1^>ג1-יבטאו pkhor, במקום «to־sedaq-«p- יבטאו zdaq, במקום <זכור» - zekhor - יגידו skhor. ואין פה מקום להצטדקות שהאשכנזי «איננו יכול* לבטא את השוא הנע. הוא בעצמו יבטאהו כראוי במלה «מלמד» או בצירופי־המלים <בכבוד», «לחיים». אין פה משום קושי, יש פה אך ורק אותה רשלנות עליה דברתי במבוא. צריך לזכור: מלבד המלה «פסנתד> שהיא יוונית- ואולי גם מלבד המלים «שתים», «שתי- » שהן יוצאות מן הכלל,- אין בשפה העברית אף מלה אחת המתחילה ב«שתי אותיות* («b£ cornacHHH, two consonants, deux consonnes) תמיד צריך אתה להכניס בין הראשונה והשנית את ההגה המקוצר שאתה בעצמך משמיע אותו במלה «מלמד». בקיצור: השוא בראשית המלה הוא תמידשוא נע ומבטאו כעין חטף־סגול. נסה־נא והתרגל־נא לבטא: שתיקה — shetika בחינות _ be’hinot סגורים — segurim הכלל הזה עומד בתקפו גם אחרי ה׳ הידיעה, אחרי מ־ ואחרי ש־: כאן מופיע גם הדגש החזק, אשר אודותיו נדבר במקום אחר, אבל אף אם «תבלע» את הדגש-אל «תבלע» את השוא הנע:
עמוד 16
השמאל                         ha-ssemol מפני                             mi-ppene סיפור שכבר שמעתיו she-kWar הדין הזה חל גם על האות «ריש>, אף על פי שהיא פטורה מדיגוש: הרחוב                          ha-r^hov מרחובות                 me-R^hovot דבר שרגילים בו she-regilim המקרה השני שגם בו אסור ל«בלוע» את השוא הנע - הרהו «שוא אחרי שוא». זהו דינו: בהפגש שוא עם שוא, הראשון הוא נח (ז. א. אל תשמיענו) והשני הוא נע (ז. א. מבטאו כעין חטף־סגול). ועל־כן הסנדלר הוא sandbar ולא sandlar כמו שרגילים לבטא בארץ: עוד פעם רשלנות, כי הלא יודעים כולם להשמיע את השוא הנע במלה «תלבשו» או «הללויה». ואולם יש מקרים שבהם צריך להשתיק את השוא הנע, ויש מקרים אחרים שבהם מותר להשתיקו (אבל מותר גם להשמיעו).
  1. 1. צריך להשתיק את השוא הנע אחרי מלות־היחס ב־, כ־, ל־, וגם אחרי ויו החבור:
בגנבה                             bigneva ימינם כ שמא ל ם          kismolam ושתיקה                            ushtiqa

(בדרך אגב: אל תשכחו גם את זאת-כי ויו החיבור

עמוד 17
לפני שוא - ניקודו ו־, לא ו־: ושתיקה, וסגורים, לא ve-sgurim ,ve-shtiqa כאשר יגידו, לדאבוננו, תשעים אחוז מתלמידי בתי־ספרנו וגם חלק הגון של המבוגרים. ואותו דבר גם לפני ב, מ, פ: בנים ובנות, מורה ומורה, מנהל ופקיד. על ויו החיבור לפני י, אשר ניקודו ו־, כבר דברתי, ואקוה כי עוד לא נשכח הדבר... ואולם מה מוזר כי יש ויש צורך לחזור על יסודות הכתובים בכל ספר דקדוק למתחיל).
  1. 2. מותר להשתיק את השוא הנע באמצע המלים.
על־פי דין, כל שוא הבא תחת אות מ דוג ש ת הוא שוא נע! וכל שוא הבא אחרי תנועה גדולה גם הוא שוא נע! זאת אומרת כי «על־פ־ דין» צריך היה לבטא: histadd'rut qibbelu amera ואולם, לפי דעתי, מותר לפעמים גם לעבור על שני הדינים האלה. זה תלוי בברירה חפשית: יש מקרים אשר בהם כדאי להשמיע את השוע הנע באמצע המלים, ויש מקרים בהם טוב יותר להשתיקו. למשל, בפראזה הזאת: *הילדה היפה עמדה בעגלה® הייתי דוקא משמיע את השוא ב«עמדה», כדי לשבור ע״י הטף־סגול את המונוטוניות של קמצים ופתחים. כמו כן, לו רציתי להגיד: *שבחו את המבטא העברי®, גם פה הייתי מדגיש את השוא, כי בלעדי זאת תצלצל ה«בית» כעין «פה». ואולם בדרך כלל,
עמוד 18
אם אין זה מזיק ליופי של הדיבור או לבהירות של המבטא, מותר גם לוותר על השוא הזה, הבא תחת השניה משלש אותיות השורש העברי. אין זו אלא שאלת הטעם המוסיקלי של המדבר.
  1. 3. ישנן שש אותיות - ו, ן, ל, מ, נ, ק («ולי נקם»)—
אשר מותר ל«בלוע» את השוא הנע המנקד אותן, אפילו אחרי ה־ או מ־. יחד עם זה, כמובן, «ייבלע» גם הדגש החזק שבהן. הוויתור הזה על הדגש והשוא איננו חובה כי־אם זכות - דבר התלוי בטעם. למשל: הולדות: מותר לבטא כרצונך: havladotwha-weladot. הילדים: ha-yy-'ladim או hayladim. מלמטה: mi-llematta או milmatta. המדבר: ha-mmedabber או hamdabber. מנקודת המבט: minn^qudat או minqudat. מקצי תבל: mi-qqece או miqce. הדינים האלה הם מסובכים קצת, ואל־כן נשנה־נא אותם עוד פעם בקיצור:
  • צריך להשתיק את השוא הנע רק במקרה אחד:
אחרי מלות היחס ב־, כ־, ל־ ואחרי ויו החיבור (ו־).
  • מותר להשתיק את השוא הנע באמצע המלים (תחת «ע׳ השורש»).
  • מותר להשתיקו גם בראש וגם באמצע המלה אם יבוא השוא תחת האותיות «ולי נקם».
עמוד 19
בכל מקרה אחר (בראש המלה! אחרי זז־ ואחרי מ־ ואחרי ש־! שוא אחרי שוא) - בטא את השוא הנע כעין חטף־סגול - ואל תתבייש! (הערה חשובה: מוזר הדבר, כי האשכנזי הנוטה כל־כך ל<בלוע» את השוא הנע, מבטא אותו דוקא במקרה אחד-אשר אין בו זכר לשוא הנע. למשל: עמדתי, הבטתי, מולדתנו. אין זה נכון: צריך לבטא ,amadti, hibbatti’ moladtenu). השוא הנח השוא הנח הוא, כמובן, «אלם». אבל במקרה אחד צריך להקפיד גם בו, וזהו שוא נח לפני אלף או עין: פה יש להפסיק את הקול לרגע, כמו שיפסיקיו הגרמני באמרו Bugel||eisen.-למשל: לנא־ום        lin||om. צךעה                irjfa? ביחוד חשוב להטעים את ההפסקה הזאת, אם תרצה לוותר על הדגשת השוא הנע במלים כגון «יודעים», «נושאים» פן תצלצלנה כמו «ייודים» ו«ניושים».
  1. 11. האותיות
(CorjiacHHsi consonants, consonnes) ב אין מה לברר! ועל ב הדגושה בדגש חזק נדבר אחרי־כן, בפרק המוקדש ל«דגש החזק».
עמוד 20
התראה לדוברי רוסית וגרמנית: גם בסוף המלה או בסוף ההברה צריך להטעים את הצלצול 8) w), לא f ($), «טוב» ולא «טוף», «נגב» ולא «נגף», «לבחור» ולא «לפחור». שנו־נא את המלים האלה בתור תרגיל; וגם את אלה: «תל־אביב» ולא «תל־אביף»; «מבטא» ולא «מפטא»; «הבטחה» ולא «הפטחה»; «מבצר» ולא «מפצר»; «תבשיל» ולא «תפשיל»• ג רפה המבטא העתיק הבדיל בין גימל דגושה דגש רפה ובין גימל בלי דגש: וגס עתה יש ספרדים, למשל בסלוניק, המבטאים את הגימל הבלתי־דגושה באופן מיוחד, כעין פשרה בין g ובין h. אין כל צורך לקבל את המבטא הזה, כי הלא גם בלעדי כך יש בשפתנו שפע רב של אותיות גרוניות-ה, ח, כ, ע: די! ואותה התראה לדוברי גרמנית או רוסית: «ךג» ולא «דק»; «מזג» ולא «מזק», «מגשים ולא «מקשים». תרגיל! ד רפה יהודי סלוניק מבטאים גם את הדלת הבלתי־דגושה כעין th אנגלית במלה this, וגם בזה אין כל יופי ואין כל צורך. גם פה יש להזכיר את ה«גרמנים» וה«רוםים» כי «בד» איננו «בט», «בגד» איננו «בגט», «נדחה» איננו «נטחה»- ושלש המלים האלה גם הן תרגיל.
עמוד 21
ל«רוסים»: ע״ד דלת חרוקה («די») עיין בתנועה «זזירק». ה, ה אסור ל«בלוע> את ההא. אזהרה זו חשובה לא רק עבור ה«רוסים», אלא גם עבור אלה מדוברי־האידיש אשר מוצאם מפודוליה ומבסדביה, כי גם באידיש רגילים הם לבטא «אאין און אאער» במקום «אהין און אהער». ואולם אף ליתר קוראי מחברתי לא יזיק התרגיל הזה: ינסו־גא לבטא כראוי את המלה «מהפכה»-לא <מהפכה» בחטף־פתח, כי־אם בשוא נח, ז. א. לגמרי בלי כל תנועה- וישתדלו־נא כי תצלצל ההא הזאת כמו «הא» ולא כמו «חית». גם את ה׳ הדגושה בסוף המלה («מפיק») צריך לבטא באופן ברור: בה bahh, גבה govahh. תרגיל! "ה (הא־מפיק בפתח «גנובה») חוץ מאיש אחד והוא הד״ר יצחק אפשטיין, עוד לא מצאתי בארץ אדם שיידע לבטא כראוי את המלים «גבה» או <אלה». כולם אומרים: Eloha ,gavoha. מדוע ז פתח «גנובה» היא, כמו במלים «רוח», «שמח»: הלא אין מבטאים same’ha ,ru’ha, כי אם samea’h ,rua’h. אלה מבטאו Eloahh, גבה gavoahh: רק בלשון נקבה תגידו — gevoha גבהה. תרגיל!
עמוד 22
עוד פעם אותה התראה, כמו בנוגע ל«ב»: «קו» ולא «קף». ז אותה התראה: «פז» ולא «פ0», «רמז» ולא «רמס», «לזפור» ולא «לספור». תרגיל רב־תועלת: בטא־נא *התזפור לסגור את הדלת»- ולא «תםכור לזגור» כמנהגך. ח, ט (על אלה נדבר להלן, תחת השם הכללי «האותיות השמיות».-אזהרה ל«רוסים»: ע״ד ביטוי ההברה «טי» עיין בפרק המוקדש להירק). י אין מה לברר, אבל נחוצה אזהרה: אל תשכחו להשמיע את ה«יוד» הבאה בחירק או בשוא נע בראשית המלה. למשל: ישראל — Yisrael ולא Israel עדל — yigdal ולא igdal ילמד — yelammed ולא ilammed ועוד אזהרה, אשר כבר הזהרתי: ה«יוד» אחרי צירה ואחרי הירק איננה נשמעת במבטא: בני ישראל - bene ולא beney ילדים וילדות- viladot לא vi-yladot.
עמוד 23
כ אין מה לברר; ומה שנוגע לכף בדגש חזק, עיין לקמן: «דגש חזק». כ לו יכלתי לפקד כרצוני, בתענוג רב הייתי מחרים את הצלצול הזה לגמרי. היות ואין להפטר ממנו, נשתדל־נא לשפר אותו בגבולות האפשר, זאת אומרת: קודם כל צריך להמנע מה«כ» האידישאי, הדומה לשעולו הצרוד של חולה־ גרון. גם ch»n» הגרמני במלה «doch» עודנו גרוני יותר מדי. כדאי ללמוד מפי אלה מיהודי רוסיה, שהם מדברים בלי אקצנט אידישאי, את המבטא הנכון של האות הרוסית x: גם היא תצרום את האוזן, אבל פחות מחברותיה. היא דומה ל־011 גרמנית, אבל הרוסי יוצר אותה מבלי להרעיד את נימות־הקול (Stimmbande) שבעומק הגרון. ל היא 1 צרפתית או גרמנית, ואסור לבטא אותה, אפילו בסוף המלה, כעין רוסית או 11 אנגלית. ול«רוסים»- אזהרה ע״ד המבטא של «לי», עיין בפרק ע״ד החירק. מ אין מה לברר. נ אין מה לברר; אבל אזהרה ל«רוסים» בדבר ההברה «ני»: h7.ii, לא HH•
עמוד 24
ס, פ, פ אין מה לברר. ע עיין ב«אותיות השמיות*. צ המבטא העתיק של הצדי (בדרך אגב: שמד, העברי של האות הזו הוא צדי ולא «צדיק>) איננו ידוע, ואין על מה להצטער. המבטא המחודש - z גרמנית או u רוסית- הוא יפה ומספיק. ק עיין ב«אותיות השמיות*. ר אין כל ספק בדבר, כי מבטא ה«ריש» היה גם בעבר דומה ל־ק הרוסית, ל־ז האיטלקית או הספרדית, ולא ל־ז הגרונית של הגרמנים או הצרפתים. ריש גרונית בכלל איננה על גדות הים התיכון: אפילו הצרפתים היושבים על שפת הים הזה-דוברי 1ג;1»0¥זק-מבטאים אותה בעזרת קצה הלשון («roulent les «r). מצד אחר, שמעתי בפי נואמים אחדים «ריש» roulee יותר מדי, כאילו דגושה בדגש חזק: rrr... גם זו טעות. הריש העברית איננה מקבלת את הדגש. דוברי אנגלית וגרמנית ישימו לב, כי צריך לבטא
עמוד 25
א־. ה-יש באופן זה גם בסוף ההברה או המלה. יגידו «צר» -א «צע», «_קרנים» ולא «קענים». ש אין מה להסביר, אך יש אזהרה: במלים «חשבון», «ד,שגחה» - בטא את השין כמו שין, לא כמו j צרפתית א• A רוסית. ש אין מה להסביר. גם במבטא העתיק, כנראה, לא הורגש כל הבדל בין האות הזו וה«סמך». ת אין כל צורך להבדיל בין ת (בדגש רפה) ו־ת בלי דגש. אמנם התימני והספרדי מסלוניק יבטאו את זו האחרונה כעין th אנגלית במלה thief, אבל אין בזה כל יופי וכל צורך.
  1. 111. האותיות השמיות (ח, ט, ע, ק)
בראשית הפרק הזה כדאי לחזור על מה שאמרתי במבוא: אין כל יסוד למחשבה, כי מבטאן העתיק של האותיות ח, ט, ע, ק היה מבטא «ערבי». בדיבורנו המחודש מוכרחים אנו לקבוע לאותיות האלה צלצול המתאים לטעמנו המוסיקלי שהוא, קודם כל, טעם אירופאי ולא <מזרחי».
עמוד 26
ועל כן, יש פה להבדיל בין שני סוגים לאותיות שמיות. הסוג הראשון הן «חית» ו«עין»: במבטאן המיוחד צריך להקפיד בהתמדה! במבטא ה«חית> דוקא בכל המקרים, במבטא ה<עין»-במקרים ידועים. הסוג השני הן<טית»ו«קוף»: בדרך כלל, אין כל אסון אם נבטא אותן פשוט כמו 1 t״k, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל. ח קודם כל צריך הקורא להבין ולדעת ולזכור בכל רגע ורגע, כי ה«חית» איננה דומה ל«כף», ולא ל״11ס הגרמנית, וגם לא הרוסית. היא הרבה יותר דומה במבטא לאות «ה» מאשר לאלה! וטוב יותר לבטא אותה כ־11, מאשר לבטא אותה כעין «כף». המבטא ה«נכון» של «חית» אין כל קושי ברכישתו: כל אחד מאתנו בטא את ההגה הזה כמה פעמים, והצעירים והצעירות שבנו מבטאים אותו גם עתה לעתים קרובות, אף אם אין להם כל חשק ללמוד עברית, ואפילו בחוץ־ לארץ. כל יליד רוסיה, אשר קרא את פושקין. זוכר את טטיאנה העומדת בערב קריר לפני חלונה ו«נושמת על השמשה*, כדי לערפל את הזכוכית ול«כתוב» על החלק המעורפל את ראשי התיבות לשם אהובה. אותו ההגה הנוצר ע״י «הנשימה על הזכוכית* - הוא ה«חית» העברית. רק צריך ליצור אותו בפה פתוח לרווחה, בפה «פעור> ובאופן טבעי, בלי כל התאמצות: נשימה טהורה, לא גרונית כמו
עמוד 27
<> ילא חריפה כמו «ה». אותו הגה יוצא מפי כולנו גם במקרה אחר, מקרה עוד יותר רגיל: הפיהוק, ודוקא החלק ־שני של הפיהוק. הלא יש לפיהוק שתי פעולות: בראשונה בדלעים את האויר, בשנית דוחים אותו חזרה. הדחיח הזאת ־־א «וזית», בתנאי שיהיה פיהוק טהור, בלי אנחה ובלי אגקזע - פיהוק של אדם מנומס, המפהק בחשאי מאחורי כף ־ידו. תרגילים: «בכל ימי חול־המועד». «אם כ ך - ק ח את הספר». ם אין כל צורך להקפיד במבטא המיוחד של האות הזו. אמנם ההגה, כשהוא לעצמו, ישנו גם בשפות אחדות של אירופה: למשל, במחוזות אחדים של אשכנז מבטאים את ה־ז באשר קצה הלשון יגע לא בשנים, כי־אם באמצע החך, והצלצול הנוצר באופן כזה הוא כעין פשרה בין t ובין האות הרוסית ch ) H אנגלית במלה cheese). ואולם, כאמרתי, אינני מוצא בזה שום צורך, לא מצד היופי ולא מצד ההבדלה בין מלים דומות. בפי אדם היודע להקפיד בדגש חזק המלים «מיתה» ו«מטה» ל א תדמינה זו לזו, אף אם אינו מבדיל במבטא בין טית ובין תיו: המות היא mita, המשכב הוא mitta. אם כדאי להדגיש את הצלצול המיוחד של טית, זהו
עמוד 28
רק במקרים יוצאים מן הכלל - עפ״י רוב לשם משחק־ מלים. למשל, אני רוצה להגיד לאדם, אשר מתוך אי־הבנה האשימו אותו בחטא לא הטא: «הסבך פתור, ואתה פטור»: במקרה הזה כדאי להדגיש את ה«טית», ואפילו באופן מוגזם. אותו דבר: «אם אתה רוצה כי אכתוב מכתב ארוך, תן לי עת ותן לי עט»: גם כן משחק־מלים, כי בלעדי־ כך היינו אומרים: «תן לי זמן». הרוצה לשכלל את מבטאו תכלית־שכלול, טוב יעשה אם ?רגיל את לשונו לביטוי המיוהד של טית, אבל אינני מיעץ כי יטריח את עצמו ביצירת הביטוי הזה מתוך שטף הדבור הרגיל. ע ה«עין» העברית ישגה בשפה האנגלית - אבל רק באנגלית המשובחת, אותה תשמעו בפי אדם בעל השכלה מאנגליה גופה, לא מסקוטיה ולא מאמריקה: King’s English. זוהי 1,־r במלים: garden party ,dear ,more ,poor ,fair. קל מאד ליצור את ההגה הזה כשהוא בא אחרי קמץ או פתח: גע, שבע, מרגוע, מודיע, ןדו?ז ,קרעתי, ךעתי. (הערה: אל תבטא «ד־ע־תי», זה לא נכון. שתי הברות, לא שלש: «ךע־תי»). מי שיתרגל לבטא את העין אחרי a, בלי קושי ילמד לבטאה גם לפני a: ערים, עד. אפשר להגיד, כי במובן הצלצולי אין זה ענין של «לםני» או «אחרי», כי־ אם גוון (nuance) מיוחד אשר ה<נעין» נותנת - גוון
עמוד 29
דסדי גרוני (guttural rop.noBoii) וחציו חטמי (hocoboh, nasal): כאילו היית אדון חשוב מאד, מצביא או מושל א־ «גביר» הפונה אל אביון והמדבר מתוך גאוה מוגזמת HauumeBEO). קצת יותר קשה לצרף את ה«עין» בתנועות 0, :u נע. עיור, עיולם! עורי, עזי. התרגיל יעזור. הקשה ביותר - זהו צירוף ה«עין» בתנועות i ,e♦ עצהי-כי לא נקפיד ב«עין» במקרים כאלה. במלים «העיר, העךה> נבטא את העין בצירוף עם הקמץ אשר בהא הידיעה! «עיר». «עדה»-אין כל אסון אם פה גם «נבלע» את העין. ק אותו דבר גם בנוגע ל«קוף». מבטאו המיוחד קשה באמת, ולא שמעתיו בשפות אירופה. «םודו», כנראה, בזה: כדי לבטא את האות k הרגילה, אנו מרימים את החלק התיכון של הלשון ונוגעים בו בחלק התיכון של החך אין הבאור מדויק במובן המדעי, אבל יספיק). בכדי לבטא את ה«קוף», צריך החלק הא חור נ י של הלשון לנגוע בחלק האחור ני של החך: אז ישמע הצלצול לא מאמצע הפה, כי־אם בעסקו, כמעט מתוך הגרגרת.-גם בזה לא כדאי להקפיד אלא בבקרה יוצא מן הכלל. למשל: «לא את הכל הבינותי, אבל את הקול שמעתי». או: «תן לי סמיכה ולא כר, כי הלילה קר!» אי: «בין שתי התמונות האלה אני מבכר את הראשונה- אבל גם אותה אני מבקר». ואולם אני גם במקרים האלה,
עמוד 30
מקרים של משחק־מלים בכוונה־תחילה, הייתי «מבכר» להגיד: הלילה קר-בקוף,-בכדי להמנע מצלצול שהוא זר לטעמנו המוסיקלי ונותן לשפתנו גוון «מזרחי», העומד בסתירה לכל מהותנו התרבותית.
  1. iv. דגש חזק
הדגש החזק, לאמר כיפול־האות, הוא אחד היסודות של היופי, ההדר, המרץ, המפארים את שפתנו. המוותר על הדיגוש מוותר על תפארת הלשון! על־פי רוב מוותר גם על כהה הציירי. נקה דוגמה קצת המונית: אם תאמר לרעך tipesh אין זה אלא גידוף, אך אם תאמר לו tip-pesh- הלא זה ציור, תמונה, פסל־שיש! כל הרוצה לשפר את מבטאו, קודם כל יתרגל־נא להכפיל את אותיותיו. הנה תרגיל קטן, לכל אותיות האלף־בית:
אבא ab ba
מגיד maggid
סדור sid dur
מקוה meqav ve
פזור piz zur
מטה mit ta
  qay yam
רכבת rak kevet
אלה el le
עמוד 31
כמה kam ma
ראש־פנה Rosh-Pin na
מסים mis sim
יום כפור Jom Kip pur
מצה matz tza
נקוד niq qud
א שה ish sha
משא mas sa
נתתי natat ti
אבל אחרי שתרגיל את לשונך בכיפול האותיות - למד־נא להמנע מהגזמה. לפני שנים לימדתי להקת בימנים עברים את ביטוי הדגש - ובהצגתם הפומבית הראשונה ראיתי שאינם מכפילים כי־אם משלשים, מרבעים, מחמשים את האותיות: במקום henna (בוא הנה) אמרו hennnna! כנראה-מתוך קנאות יתרה. קנאות יתרה טובה מרשלנות, אבל חוש־המדה טוב משתיהן. ה«מדה» הנכונה של דיגוש היא, בשפת החשבון, לא «שתי אותיות*, כי־אם «אות וחצי»: midda. כמה mid-day באנגלית, ,na«-L homomt ברוסית. ואף גם זאת: לא בכל מקום ומקום כדאי להדגיש את הדגש החזק, או לא באותה מדה, למשל: שני דגשים במלה קצרה אחת -זה יותר מדי, ובמקרים כאלה עצתי-לבטא רק את הדגש השני ולהזניח את הראשון. <הגן»-haggan; «הגנים»—ha-gannim,
עמוד 32
זאת אומרת: עפ״י הדקדזק, אחרי ה־, (פ", ך, ל־׳ כ"), אחרי מ־, אחרי ש־ ואחרי <מה» יבוא דגש חזק באות הראשונה של המלה. ועל־כן: אם אין בתוך המלה ההיא דגש־חזק אחר, אז צי־יך לדגש את האות הראשונה! אבל אם כבר יש אות אחרת מדוגשת בתוך המלה עצמה, אז מותר, וגם יפה, לוותר על דיגוש האות הראשונה. כבר הזכרתי (בדברי על השוא הנע), כי האותיות ו, י, ל, מ, נ, ק, ("ולי נקם*), אם תבואנה ב«שוא», מותר להן לוותר על הדגש: haweladot-r^p או havladot, מלרע - ’milkra או ’milra, וכר. גם על «עין ד,פעל» (האות השניה לשורש הפעלים) כבר דברתי בפרק המוקדש לשוא הנע: במלים כמו «יד3רו», «הםתךרות» מותר ל«בלוע» את השוא. במקרים האלה מותר לוותר, כמובן, גם על הדגש החזק: y-dabb Tu וגם yedabru, rut־->histadd וגם histadrut. ואולם אין זה מותר אלא במקרה של שוא: «ידבר», «הםתדר» - תמיד ,yedabber histad der. הכללים האלה .יראו לקורא בראשונה כמסובכים קצת! ואולם אל־נא יתרשל מללמוד אותם, כי הדגש החזק, אם נשתמש בו במדה נכונה ובטוב טעם, הוא אחד מקסמיה הכי־ נהדרים של שפתנו.
עמוד 33
  1. v. ב׳ ס פ בראש המלה
פה אתן עצה הסותרת כלל ידוע של הדקדוק העברי- את הכלל הדורש, כי אחרי שוא נע (ו־, ב", ל־, כ־) או אחרי מלה הנגמרת ב־«א», «־ה», «־ו», «־ו», «־י», «7י»,- תבואנה האותיות ב, כ, פ (וגם ג, ד, ת, אבל אינן מענינות אותנו כאן) בלי דגש. לפי דעתי, רק במספר מצומצם של סקרים כדאי להקפיד בכלל הזה. הדיבור הרגיל קבע לו ביחס לזה כללים אחרים, ודוקא מוצלחים מאד: יגידו «בכל זאת» «לפי דעתי», «לכף זכות», אבל לא יגידו «אמר לכלתיו» כי־אם «לכלת'ו»! ובשום אופן לא יגידו «אני פניתי» <הוא ברח», כי־אם «אני פניתי» ו«הוא ברח». זאת אומרת: ב, כ, פ רפות בראש המלה תבואנה רק בתיבה קצרה (עפ״י רוב, שתי הברות) ורק אחרי השוא הנע; וגם זה רק אם אין צורך להבליט את המלה הקצרה כשהיא לעצמה. למשל: «בבת אחת», אבל «היא יקרה לי כבת». השאיפה הטבעית הזו להפטר, עד כמה שאפשר, כריבוי אותיות «רפות», היא סימן בריא של נטיה אינם־ טינקטיבית להמרצת שפתנו.
עמוד 34
  1. vi. נגד המונוטוניות
יש לשפתנו גם חסרונות צלצוליים, והגדול מהם היא הנטיה למונוטוניות. המום הזה אינו מורגש בהברה האשכנזית, אבל המבטא הספרדי, הודות ל«מלרע» ולביטוי הקמץ, מבליט בחזקה את שפע התנועות שצלצולן «a» ואת סיומי מספר הרבים - «־ים» ו«־ות». לתקן את החסרון הזה לא נוכל, אבל אפשר וצריך להלחם בו, וגם יש לכך[1] אמצעים בגדר דיני השפה. זוהי, קודם כל, שאלת סגנון, לאמר-תשומת־ לב, זהירות וטעם בבחירת המלים ובאופן צירופן. אדם הדואג לסגנונו במובן זה יוכל להתגבר על סכנת המונוטוניות כמעט בכל מקרה ומקרה. לדאבוני, לא רק הצבור בכללו, אלא גם רוב נואמינו סופרינו אינם שמים לב לסכנה הזאת. עד היום לא שכחתי את השורה אותה קראתי, לפני שנים רבות, במאמר המוקדש לשיטת הבחירות בתל־אביב: *הבחירות צריכות להיות כלליות, שוות, ישרות וחשאיות!» כאילו חרש כתב את המלים... והלא ע״י שינוי בסגנון אפשר היה להמנע מכל ה«חרוזות» האלה: «אנו דורשים זכות־בחירה כללית, שוה, ישרה וחשאית». באחד מפרקי מחברתי הקודמים כתבתי פראזה לדוגמה: *הילדה היפה עמדה בעגלה»: אף אם נבליט את השוא הנע הגלמוד, תשאר. אותה מונוטוניות< ואולם אפשר [1] אני מבטא «לכך» בכף דגושד" כדי להמנע מריבוי הצלצולים ה«רפים», עיין פרק V.    
עמוד 35
היה לכתוב: «והנה ילדה יפת־תואר עומדת בעגלה». בכלל, לולא התרשלנו מלהשתמש ב«סמיכות», גם בדרך זו לבדה היינו מקלים את הצרה. ואולם התעקשו עתונינו לכתוב «פקידים ממשלתיים» במקום «פקידי הממשלה».
  1. vn. מלעיל ומלרע
למרות מה שאמרתי בפרק הקודם, יש להתנגד בהחלט לנטיתו של הרחוב העברי בארץ להפוך מלרע למלעיל: «אמךתם», «עשיתם»5 «רהובות», «ראשון», «יפיו»ז ואפילו «טבק»! ואפילו «שמנה». אין זה אלא «שכנוז» (אידישיזציה) של שפתנו, סימן כי עוד לא נתערו באזנינו חוקיה המוסיקליים < ופסגת האבסורד היא בזה - כי דוקא את שמות מושבותינו, המבצרים הראשונים מהם יצא הדיבור העברי, אנו מבטאים באידיש. גם זו איננה אלא רשלנות. ואולם אודה־נא כי יש סוג מלים אחד, אשר על­פי דיני השפה הוא מלרע, ובכל זאת גם אני תמיד הופך אותו למלעיל: אלה הם שמות אשה המסתיימים ב«נה»: חנה, עדה, דבורה וכדומה. מדוע 1 לא אוכל להסביר - הלא מראש אמרתי, כי היסוד היחידי עליו אוכל לבסס את הצעותי בנוגע למבטא-זהו טעמי אני והחוש הצלצולי שלי.
  1. vm. האות שין
הצרה הזאת היא מרה עוד יותר מהמונוטוניות. הלא גם היצירה הפיוטית הכי־נשגבה אשר בשפתנו מתחילה
עמוד 36
במלים: «שיר השירים אשר לשלמה - ישקני מנשיקות פיהו...» כנראה, לא צרם הקשקוש הזה את אזני אבותינו, או אולי לא היה צלצול ה«שין» בפיהם דומה לצלצולה המקובל אצלנו; או, אפשר, מבני אפרים יצא מחבר הספר הזה ואמר סבולת במקום שבולת. אבל את אזננו אנו מעליב ריבוי ה«שינים» המצוי בכל שורה עברית, ואין ספק, אשר חסרון הוא ולא תפארת. ואולם אף בנידון זה יש להתאונן לא רק על טבע השפה, כי־אם גם על רשלנות הנואם והסופר. די להזכיר, כי באחד מעתונינו מצאתי, לא מזמן רב, את המלה הנהדרת הזו: «שכשמשתמשים». להתגבר על הצרה הזאת, כמובן, לעולם לא נוכל, אך במדה מוגבלת אפשר גם פה לתקן תיקונים. קודם כל- צריך להחיות בדיבור ובספר את המלה התנ״כית «כי» במקום «ש־». אותו גאון חרש, יוצר התיבה הנזכרת לעיל, תיבה בת ארבעת ה«שינים», יכול היה להביע את מושגו באופן אחר: «כי בהשתמשנו...® - והיה מרחם על אזננו למחצה. גם «אשד» נעים מ«ש־» - «אשר שמעתי» במקום «ששמעתי». ובכלל יש תחבולות לרוב בעזרתן נוכל להפטר ממלת־החבור הזאת במקרים רבים. למשל: «כששמעתי, האמנתי»: עת שמעתי, האמנתי. «האיש שראיתי ברחוב®: האיש אותו ראיתי. מלבד «ש־», מעןן נובע ל«שיניס» הוא סוג שמות־ המספרים: שנים, שלשה, חמשה, ששה, שבעה, שמנה, תשעה!
עמוד 37
גם צרה אחרת בהם: אין לך אדם כמעט אשר יידע, מתוך שטף הדיבור היום־יומי, להקפיד בזכר ונקבה לשמות המספר. «שלשה־עשר שנה» ו«שש־עשרה יום» הולכים ומתאזרחים בדיבורנו. אני מתגעגע לסופר גדול, בעל אווטוריטט מכריע, אשד יקום ויעיז ויחליף את שמות המספר באותיות האלף־בית, על־פי התקדים העתיק של «דלת אמות», «ל״ג בעומר» ו«תרי״ג מצות». כמובן, יךרשו תיקונים: לא «לג», כי־אם «למד־גימל», לא «תך?ג» כי־אם «ויו מאות יוד־גימל»: די אם ננצל את האלף־בית לתיאור המספרים מ־3 ועד 99, «מלא» ולא ראשי־תיבות, ונאמר: אחד אלוקנו, שתי לוחות הברית, טית חדשי לידה, פף־דלת שעות היום, גימל־מאות סמך־הא ימי השנה, ושנתנו היא שנת הא אלפים ויו מאות צדי.
  1. ix. למק המונוטוניות!
אל־תשירו בדברכם. הכעור הזה הוא גרוע פי־ אין־סוף מכל חסרון אחר שהזכרתי, והוא, לדאבוני, הולך ומתערה בחיינו. אשמים בזה גם בית הספד גם הבימות: זה מתוך רשלנות, אלה מתוך כוונה ל«החיות» לפנינו את הגיטו אפילו עם יללותיו. פזמון הגיטו מכוער הוא לא רק מפני בכיינותו המעוררת בנו זכרונות בלתי־נעימים: הוא מכוער גם באופן אובייקטיבי, מכוער במובן המדעי- מכוער ככל התאמצות מיותרת או מוגזמת. בכל שפה תרבותית יש תפקיד קבוע לאינטונציה: היא מביעה תמהון, או סקרנות,
עמוד 38
או כעם, או הסכמה ועוד ועוד; וחזקת האינטונציה מותאמת לחזקת ההרגשה-לתמהון גדול, פזמון יותר עשיר; לתמהון חלש-אך רמז הפזמון. האינטונציה הגיטואית איננה מסתגלת הן לתוכן השיחה והן לחזקת הרגש. אשה תאמר לחברתה: «הבראתי, ברוך השם»-ומנגינת־דבריה בכיינית כאלו סיפרה על אסון; תאמר «אין כל חדש» - ובמלים האלה תכניס את כל טעמי הפסנתר מקצה שמאלו עד קצה ימינו. אותה קדחתנות חולנית, שגם בחיי ציבורנו סובלים אנחנו ממנה, גם היא תוצאת הגלות-שפע־כחות ואין שדה להם, ואין מוצא לסער הכבוש אלא אם־כן יתפרץ בתוך צלחת־המרק-ה«זמרה» של הדיבור הגיטואי איננה כי־אם הד המחלה הלאומית הזו. התרגיל העוזר כנגד המחלה הוא פשוט מאד: תרגיל במונוטוניות - «מונוטוניות» במובן המדעי של המלה, לאמר חוסר כל תמורות־אינטונציה. נסו־נא להקריא באופן זה-בלי זמרה, בלי מנגינה, בלי פזמון, בטון חדגווני, שוה׳ משעמם כסגריר בחורף, את הפראזות האלה:
  • מה אתה אומר?
  • השומר אחי אנכי?
  • לו היה לי כסף, הייתי בונה בית גדול; אך מה לעשות ואין לי אף פרוטה?
ואחרי־כן - השגיחו על דיבורכם, ועוד יותר - על דיבור ילדיכם, כי מבית־הספר יוצאת השפעה זו: אולי בעל־כרחו של המורה, ואולי לפעמים גם הודות לרשלנותו או אף לדוגמתו.

מעניין לדעת

זאב ז'בוטינסקי היה איש אשכולות במלוא מובן המילה:

מדינאי, ממייסדי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה, הגנה עברית באודסה, משורר, סופר, מתרגם (משפות רבות) אשר העשיר את השפה העברית, פובליציסט, נואם, מראשי הציונות, ראש בית"ר, מנהיג האצ"ל, נשיא הצה"ר, בונה חופשי וללא ספק מההוגים היהודים הבולטים בעת החדשה ופורץ דרך.

 

משנתו של ז'בוטינסקי רחבה ומלאה יותר מרוב המדינאים, בני זמנו ובכלל, ומקיפה מנעד רחב החל מפרוזה ושירה, דרך תרגומים פורצי דרך ליצירות עולמיות ועד להגות מדינית, כלכלית וציונית.

למרבה הצער רק כותרות מעטות ממנה מוכרות באמת בציבור הרחב ומשמשות, פעמים רבות מידי, מתוך סילוף ואי הבנה.

שאלה לגולשים

חילוץ הטקסט מתמונות החוברת נעשה באמצעות תוכנה והוא רחוק מלהיות מושלם.

נשמח לעזרה בהגהת הטקסט המוקלד ואיתור ותיקון הטעויות.

השאר תגובה