1934 הסתדרות המורים העבריים נגד הזרמים בחינוך

מכתב זה הוא אחד מניסיונות הסתדרות המורים העבריים בארץ-ישראל להיאבק ב"שיטת הזרמים" שפיצלה את מערכת החינוך העברית לזרמים אידאולוגיים-מפלגתיים.

למעשה מכתב זה מייצג את הדוגלים באחידות מערכת החינוך אשר הגיעו מתוך "הזרם הכללי" אשר שאפו לבטל את הזרמים האידאולוגיים בחינוך ולהקים מערכת חינוך אחידה בכל בתי הספר העבריים.

תוצאת מאבק זה ידועה לנו ומאבקם לא צלח ולימים שיטת הזרמים, הפיצול והפילוג במערכת החינוך הונצחה בחוק לימוד חובה שחוקק בשנת 1949 ואשר הכיר בבתי הספר של ארבעת הזרמים כזרמים במערכת החינוך הישראלית הזכאים לתקצוב והכרה בעצמאותם החינוכית.

 

מרכז

הסתדרות המורים בארץ ישראל

ירשלם ■ רוחמה ■ טלפון ■ 557

ירשלים כט' אלול תרצ"ד, 9.9.34.

נ א להזכיר מספר

112/742

לכבוד

ארגון בתי-הספר במושבות,

ר' מקוה-ישראל, 17,

תל-אביב,

 

א. נ.

 

למכתבכם מיום 5.9.34. 

  • אין אנו רוצים להתעכב עתה בשאלת בתי-הספר של "המרכז לחנוך" משום שבימים אלה מתנהל מו"מ בין הועד הלאומי ובין הסתדרות העובדים מצד אחד, ובינינו ובין הסתדרות העובדים מצד שני.
  • נבון הדבר, שמבחינה ידועה לא היה קיים עד היום רכוז מוחלט, על בן החליטה ועידתנו שיש לעשות בל המאמצים למען בטל את חלוקת בתי-הספר לסוגיהם השונים, באפן שכלם יהיו מרוכזים בידי בעלות אחת ללא הבדלים הסוגים.

לדעתנו זוהי הדרך היחידה שבכחה לשמר על שלומות החנוך ואחידותו ולמנע כמה פגמים (גלויים וסמויים) האורבים לו מכל צד – ובדרך זו הייתם צריכים ללכת גם אתם.

העברת בתי-הספר במושבות לסוג ב' פירושה: דצנטרליזציה. ואין זה חשוב, אם ענין מנויי המורים, פטוריהם וכו' וכו' נמסר בידי מוסדות החנוך המרכזיים. למעשה: ההכרעה והכח ישאר בידי הבעלים החדשים. יתר על כן – בית-הספר שבמושבה יצא מעתה לא בידי בעלות אחת, אלא בעלים שונים יהיו לו: הועד הלאומי, ארגון בתי-הספר במושבות והמועצה המקומית – ודבר זה לא יתכן.

הסתדרות המורים לא תשלים עם הנחותיכם ולא תסכים בשום פנים לפיצול מערכת בתי-הספר העבריים בארץ – ובכל כחה ואונה תלחם לרכוזם המוחלט של כל מוסדות החנוך תחת בעלותן היחידה של הועד הלאומי.

בנדון זה קבלה ועידתנו האחת-עשרה החלטות מפורשות שהטילתן חובה על מרכז המורים ועל חברי ההסתדרות. נאמנים להחלטות הועידה ומתוך חברה ברורה ומוחלטת בצדקת עמדתנו – נלך בדרך שההסתדרות הטותה ולט נטה ימינה או שמאלה.

אנו מקוים, כי בעיינכם היטב היטב בשאלה תוכחו גם אתם, כי אין דרך אחרת לשמירת אחדות החנוך ושלמותו בלתי אם, בטול חלוקת בתי-הספר לסוגיהם ורכוזם בידי בעלות אחת, בעלותו של הועד הלאומי.

הזמנת המורים ע"י בעלים אחרים (באיזו צורה שתהיה) תתקל בהתנגדותם הנמרצת והמוחלטת של המורים.

 

בכבוד ובברכה

מרכז הסתדרות המורים, א"י

ד"ר י. רבלין           אביעדז ילין

 

קצת רקע היסטורי:

בעקבות המאבק המוצלח שניהלו המורים העבריים ו"שומרי השפה" נגד כוונתה של חברת "עזרה" לנהל את הלימודים בטכניון בחיפה (ובבתי ספר אחרים) בגרמנית ("מלחמת השפות" של שנת 1913) התארגנו בתי הספר העבריים בארץ ישראל ליצירת מערכת כלל ארצית שמטרתה היתה חינוך עברי אחיד לאומי-מודרני.

בשנת 1914 הקימה ההסתדרות הציונית את "ועד החינוך" שמטרתו היתה לסייע בהתארגנות זו אך לאחר הצטרפות תורכיה למלחמת העולם הראשונה נעצרה היוזמה (כמו יוזמות לאומיות אחרות בארץ ישראל) ובתי ספר רבים עמדו לפני קריסה.

ב-1918, פעל "ועד הצירים" מטעם ההסתדרות הציונית מול הממשל הצבאי הבריטי לשיקום מערכת החינוך. 'ועד החינוך' הוקם מחדש תחת ניהול משותף של הסתדרות המורים העבריים בארץ ישראל וועד הצירים.  ועדת החינוך הפך להיות הגוף אשר קובע את מדיניות החינוך בארץ ישראל ולשם הוצאת המדיניות אל הפועל הוקמה 'המחלקה לחינוך'. לאחר ביצוע רפורמה זו הוחלט בהסתדרות הציונות לשאת בעלויות של כ-90% מהוצאות החינוך בבתי הספר העבריים ואכן עד לשנת 1921 קיבלו את מרות ועד החינוך רוב בתי הספר העבריים בהם למדו כ-80% מהתלמידים היהודים בארץ ישראל. מסיבה זו הפכה ההסתדרות הציוניות לגורם הדומיננטי והממן של החינוך העברי בארץ ישראל.

בסמוך לאחר מכן, ומתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, החלה מגמה של הקמת בתי ספר על פי הזרמים האידאולוגיים (לימים המפלגתיים) כאשר כל זרם שאף להקים בתי ספר אשר יתאמו את השקפותיו האידאולוגיות. ראשי הסתדרות המורים וועד החינוך ראו במגמה זו משום סכנה ופיצול האידאולוגיה ושאפו, כמו בראשית דרכם לפני מלחמת העולם הראשונה, להקים חינוך עברי אחיד. מתוך פשרה הוצע לשמור על מסגרת ארגונית ולימודים אחדיה כאשר עליה תוכל כל תנועה להוסיף תוכניות לימוד נוספות ברוח האידאולוגיה שלה.

מאבקה של הסתדרות המורים והדוגלים באחדות מערכת החינוך לא צלח ולימים אף התקבע בחוק חינוך חובה חינם וקיים למעשה עד ימינו אנו.

 

הזרמים:

זרם המזרחי:

הזרם הראשון להתגבש עצמאית היה "זרם המזרחי" של הציונות הדתית. למעשה כבר מהקונגרס הציוני החמישי (1901) העלו ראשי הציונות הדתית את סוגיית החינוך הדתי במסגרת מערכת החינוך של היישוב תוך שהם טוענים כי מחד מערכת החינוך "הכללי" חסרה את הפן הדתי ואילו מאידך מערכת החינוך החרדית חסרה את הפן הציוני ומשכך תבעו אוטונומיה פדגוגית לבתי הספר של תנועת המזרחי.

על מנת לשמור על אחדות מערכת החינוך ביישוב העברי הציע מנחם אוסישקין, בשם ועד הצירים, הצעת פשרה לפיה בהנהלת ועד החינוך ישמשו 2 סגנים כאשר אחד יפקח על מוסדות החינוך הכלליים והשני על מוסדות החינוך הדתיים. על יסוד הצעה זו נחתם הסכם בין אוסישקין לרב מאיר ברלין (לימים: בר-אילן), שכיהן כראש תנועת המזרחי, במסגרתו הוענקה לבתי הספר של התנועה אוטונומיה פדגוגית. הסכם זה אושר בוועידת לונדון בשנת 1920 ונקבע כי בתי הספר הדתיים יהוו "זרם חינוך דתי" במערכת בתי הספר העבריים בארץ ישראל.

זרם העובדים:

הזרם השני שהתגבש היה "זרם העובדים" אשר פעל בעיקר בקיבוצים, במושבים ובשכונות הפועלים.

ייסודו של זרם זה במועצת ההסתדרות החמישית בשנת 1922 ומטרתה היתה לאבחן את תכני הלימוד לאידאולוגיה של תנועת העבודה.

בשנת 1926 אישר הוועד הפועל הציוני באופן רשמי את הקמתו של "זרם העובדים" כזרם חינוכי ובשנת 1929 הוא הוכר גם על ידי הקונגרס הציוני כזרם אוטונומי נוסף לזה הדתי בחינוך העברי בארץ ישראל.

בתחילה זרם זה לא אופיין באחידות ולמעשה כל בית-ספר (אשר נודעו כ"בתי חינוך") יכל לקבוע לעצמו את תוכנית ושיטות הלימוד אך לאחר הכרתו הרשמית כזרם חינוכי והרחבת תפוצתו הונהגו דפוסי חינוך ומנהל אחידים לכל בתי הספר שבזרם על ידי מועצת התרבות של ההסתדרות הכללית.

הזרם הכללי:

בתי הספר שלא השתייכו לזרמים הדתי או העובדים נודעו כ"סתי הספר הכלליים".

עד לאמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 לא היה קשר הדוק, מפלגתי, של בתי ספר אלו לזרם אידאולוגי מסויים ובתי ספר אלו נוהלו על ידי וועד החינוך.

בשנת 1933 נקבע בחוקת החינוך של הוועד הלאומי שבדומה לזרמים האחרים ימונה מפקח נפרד לזרם הכללי.

בתי הספר של אגודת ישראל

למעשה לא מדובר בזרם שהוכר על ידי המוסדות הציוניים או מומן על ידו ואולם מדובר בזרם משמעותי.

"אגודת ישראל" אשר איגדה את הזרם החרדי בארץ ישראל, הפעילה רשת של מוסדות לימוד חרדיים ובכללם: "חדרים", תלמודי תורה, ובתי הספר "בנות יעקב" לבנות.

במרץ 1941 חתמה אגודת ישראל על הסכם עם מחלקת החינוך של המנדט הבריטי לפיו יקבע סטנדרט מינימום פדגוגי מצד אגודת ישראל (ובכלל זה מינימום של לימוד חשבון, היסטוריה וידיעת הארץ) ובתמורה אלו יוכרו כמוסדות חינוך ויקבלו מימון מממשלת המנדט. רוב בתי הספר של אגודת ישראל ויתרו על מימון זה מחשש להשפעה חיצונית.

לאחר קום המדינה וחיקוק חוק חינוך חובה חינם הוכר זרם זה כזרם נוסף במערכת החינוך והחל לקבל מימון מהמדינה.

עם הקמת המדינה היה הזרם הכללי הגדול ביותר מבין 3 הזרמים המוכרים (למעט התלמידים בחינוך החרדי של אגודת ישראל או בבתי הספר הפרטיים האחרים) והחזיק כ-50% מכלל התלמידים, זרם העובדים החזיק כ-27% והמזרחי כ-23%.

השאר תגובה